הגיבורה שלנו היא הנערה הכי פופולרית בבית הספר. כשהיא עוברת במסדרונות כולם מתלחששים סביבה בהתלהבות, ויש לה אפילו מעריצה שעושה עבורה סידורים ומטלות. היא גם עשירה נורא. יש לה באטלר, שהיא מתייחסת אליו כאל עבד, וסבתא שמוכנה לקנות לה שטחי נדל"ן, סתם כי מתחשק לה. והיא כמובן בזה לכל התלמידים הרגילים והמשעממים שסביבה, ואפילו מתעמרת בהם בשביל השעשוע. ובכל זאת, למרות שהיא מתנהגת כמו נבלית קלאסית של סרטי נעורים בסגנון רג'ינה ג'ורג' מ"ילדות רעות", היא לא נענשת על חטאיה ולא עוברת תהליך שיהפוך אותה לאדם טוב יותר. אז איך זה שבעידן שבו הבון טון הוא לשנוא עשירים, ונסדיי אדאמס העשירה, הפופולרית והרעה היא גיבורת תרבות (ולא בקטע אירוני או ביקורתי)?
חצי העונה החדשה של הסדרה "ונסדיי" עלתה לנטפליקס החודש, ונהפכה להיסטריה מיידית: היא מחזיקה בתואר הסדרה דוברת האנגלית שהגיעה למקום הראשון בטבלאות הצפייה בשבוע הראשון שלה בהכי הרבה מדינות — 91 במספר, וברבות מהן העונה הראשונה של הסדרה נמצאת כעת במקום השני. זו הצלחה שמתעלה הרבה מעבר לזו של חומרי המקור שלה: הקומיקס, הסדרה משנות השישים והסרטים משנות התשעים של "משפחת אדאמס". וחלק לא מבוטל מההצלחה הזו נובע דווקא מההתרחקות של יוצריה מהמורשת של קודמיהם.
ביצירות העבר משפחת אדאמס האקסצנטרית והמורבידית התנהלה בבועה המנותקת מהסביבה הבורגנית שבתוכה היא נטועה, אך לא הגדירה את עצמה מוזרה, מיוחדת או חתרנית ביחס אליה — פשוט כי היא היתה אדישה אליה. עצם חריגותה וחוסר נכונותה להשתתף בכללי המשחק הבורגניים היוו ביקורת על נורמות חברתיות רעילות, כללי טקס מטופשים ונימוסים צבועים שמסתירים עוולות: מחג ההודיה, שחוגג בעליצות את הטבח באמריקאים הילידיים, ועד מחנות קיץ, שמהווים גיהינום לילדים דחויים חברתיים.
אבל "ונסדיי" איננה סאטירה חברתית. אומנם היא מזכירה באסתטיקה הגותית את "משפחת אדאמס", אבל הדמיון בין היצירות נגמר שם. לוונסדיי של הסדרה יש כוח־על המאפשר לה לראות את הנסתר, וחייה לא מתנהלים בתוך החברה הרגילה (ה"נורמיז"), אלא בתיכון־פנימייה שמיועד לחריגים עם כוחות מיוחדים כמותה. ואם בעונה הראשונה ונסדיי עוד תחזקה תדמית של גיבורה מרדנית, מוקצה בין מוקצים, הרי שבעונה השנייה אפילו המעט הזה מתנדף, משום שכעת היא מלכת הכיתה, לאחר שהצילה את בית הספר.
הסטטוס הגבוה שלה מתחדד עוד יותר העונה: הוריה העשירים הם יקירי בית הספר וסבתה היא התורמת הראשית למוסד, מה שמחלץ אותה מסכנת עונשים על מעשי הקונדס שלה. הכסף מתברר גם ככוח העל המשמעותי שלה, יותר מראיית הנסתר, כי הוא מאפשר לסבתה לרכוש למענה בית קברות שהיא רוצה לחקור.
לוונסדיי חשוב לטפח תדמית חריגה, אבל היא לא אומרת או עושה שום דבר חתרני באמת. בניכוי הגישה והבגדים, היא מזכירה יותר דמויות מסאטירות על עשירים כמו "הלוטוס הלבן"
עד כה הסדרה לא עימתה את הגיבורה שלה עם הסתירה בין התדמית שלה לבין הייחוס שלה. וייתכן שבמחצית השנייה של העונה, שתעלה בהמשך, נראה התפתחות ומורכבות. אבל העובדה שכבר עכשיו, אחרי עונה וחצי, ונסדיי זוכה לכזאת פופולריות היא סמל לאחת הרעות החולות של התקופה: איתות סגולה (Virtue signalling) — עשייה ריקה ממהות אמיתית, שכל מטרתה היא להציג את מי שעושה אותה באור חיובי. תחשבו, למשל, על חבר קבינט שמקפיד לענוד סיכת חטופים על חולצתו בעודו מקפיד לסכל כל עסקה להשיב אותם הביתה.
"ונסדיי" היא סדרת תיכון, ובכל הסדרות הללו, מ"דגראסי" האייטיזית ועד "חינוך מיני" העדכנית, יש חלוקה ברורה בין המקובלים לדחויים, כשברור שהצופים אמורים לאהוב ולהעריך את הדחויים — הדמויות המורכבות והמתוחכמות יותר, שעוברות תהליכים מעוררי הזדהות. בגלל זה אנחנו גם מחבקים את העוקצנות התמידית שלהן ואת נטייתן להיקלע לצרות כי הן נטועות בקונטקסט של התמודדות עם נקודות מוצא מורכבות: בתים הרוסים, דחייה חברתית או השתייכות למיעוטים.
כדי למצב את הדחויים כאלטרנטיבה מתוחכמת למקובלים ("הפלסטיקים", כפי שכונו ב"ילדות רעות"), סדרות התיכון מקפידות להבליט את ההעדפות התרבותיות שלהם: הם יאהבו מוזיקה גותית, פאנק או אינדי; ילבשו שחורים, חולצות של להקות או סתם בגדים לא אופנתיים; וימלאו את הדיבור שלהם במלא רפרנסים תרבותיים, שיעברו מעל הראש של מי שלא מבינים.
"ונסדיי" לוקחת את כל האסתטיקה של גיבורי סדרות תיכון דחויים, וזורקת לפח את כל המורכבויות והעומקים שאפיינו אותם. כך למשל, ונסדיי דורשת שלא יהפו אותה למלכת הכיתה כי היא תמיד תבעט במוסכמות ולעולם לא תהיה שייכת למסגרת, אבל אין לזה בסיס אמיתי. תפיסת החריגות העצמית שלה נובעת מתחומי העניין שלה — תרבות גותית — ולא מתוך אתגרים חיצוניים או מורכבויות. חשוב לה לטפח תדמית חריגה, אבל היא לא אומרת או עושה שום דבר חתרני באמת.
בניכוי הגישה והבגדים, ונסדיי מזכירה יותר דמויות מסאטירות על עשירים כמו "הלוטוס הלבן", שבהן גם הצעירים הנרקיסיסטיים וגם אלה הכאילו־אידאליסטיים הם בסופו של דבר מפונקים ואנוכיים, שחבים הכל לכסף של ההורים. אלו דמויות שאנחנו נהנים לשנוא כי הן צבועות במקרה הטוב ומרושעות במקרה הרע.
אז למה אנחנו שונאים את הילדים העשירים ב"הלוטוס הלבן", אבל אוהבים את ונסדיי? אולי דווקא מכיוון שהיא לא באמת חתרנית. ההסתפקות בסממנים החיצוניים של חתרנות מאפשרת לנו לסמן וי כאילו מרדנו במשהו, כשבעצם רק שמנו אייליינר שחור וצחקנו על הנורמיז. ואם זה מספיק בשביל להפוך את ונסדיי לגיבורת תרבות, אז כולנו יכולים להיות גיבורי מחאה בלי לקום מהספה.
