ועדת החוקה
הצצה לעתיד מצמית
ישיבות ועדת החוקה הן אירוע סוציולוגי לא פחות מאשר משפטי. מתנהלים בהן הקרבות העיקריים על סעיפי ההפיכה המשטרית בניצוח הפסיכוזות של היו"ר שמחה רוטמן. שלשום נעקד שם על הגריל המשנה ליועצת המשפטית לממשלה גיל לימון, שזומן לדיון על חוקי פיצול תפקיד היועץ. חברי הכנסת של האופוזיציה שסולקו, או הסתלקו מהדיון מיוזמתם, הפקירו את לימון חסר הגנה להתנפלות חסרת תקדים של חברי הקואליציה. משה סעדה איים עליו, טלי גוטליב צרחה עליו, רוטמן העליב אותו. "אני מחזיקה את עצמי מלהגיד לך שאתה אומר דברים שקריים", גילתה גוטליב ריסון והתרתו במשפט אחד.
במרכז הדיון היה הניסיון לחלץ מלימון הודאה שהיועמ"שית גלי בהרב־מיארה עודכנה בידי השר שמינה אותה, גדעון סער, על כוונתו לפצל את התפקיד. לימון השיב שמעולם לא הוצג בפניה מודל פיצול. "לא זה מה ששאלתי", צווח עליו רוטמן. "אינני יודע אם ידעה", השיב לימון. "אז תתקשר אליה ותברר", ציווה רוטמן כשברקע משתוללים חברי כנסת נוספים, מנקזים לתוך קפסולה מזוקקת את שנאתו היוקדת של השלטון ליועצת ולפקידי הציבור, שהם מבחינתו עבריינים ושקרנים, ששולטים ממרתפי הדיפ־סטייט במדינה ובחברה הישראלית ואשמים בכל חולייהן.
זה היה מחזה קשה לצפייה, אבל גם כזה שמבהיר איך ייראה הייעוץ המשפטי לממשלה אם הממשלה הזו תישאר בשלטון, ואם גוטליב, כפי שאיימה בדיון, תהיה שרת המשפטים הבאה. // משה גורלי
ריסוק התקשורת
א"ב של דיקטטורה
כל חובב היסטוריה יודע שאחד הצעדים הראשונים לריסוק משטר דמוקרטי ליברלי הוא כיבוש התקשורת. כשזו כנועה ומתרפסת, המציאות המתווכת לאזרחים נפלאה: אין רציחות במגזר הערבי, אלא בעיית משילות. אין חוק השתמטות, אלא חוק גיוס. ובכל כשל אפשר להאשים את הדיפ־סטייט, השמאל או האויב התורן. העיוות הזה יכול לרוץ נהדר ברשתות החברתיות, אבל התקשורת המסורתית נדרשת לבדוק עובדות, לחשוף שערוריות ולהאיר פינות חשוכות. וזה מפריע לשליט הריכוזי. לכן בפולין והונגריה הקימו רשויות פיקוח על גופי התקשורת שנשלטות בידי פוליטיקאים, ובפועל מהוות משטרה פרטית שמאפשרת לממשלה שליטה לא מוגבלת בגופי תקשורת.
והנה השבוע, חרף כל ההתנגדויות של היועצת המשפטית לממשלה ושל רשות האסדרה, הכנסת החלה לדון בחוק הבזוי של השר שלמה קרעי להקמת משטרת עיתונות בוועדה חדשה שהומצאה במיוחד בשבילו. במקביל, הרשות השנייה פסלה פרסומת שכותרתה: "בלי תקשורת חופשית, אין דמוקרטיה" בטענה כי מדובר במסר שנוי במחלוקת — מה שמוכיח שעוד בטרם עבר החוק, משטרת העיתונות כבר החלה לעבוד בפועל. לא שנדרשה עוד הוכחה — הרי כבר עכשיו כמעט כל כלי התקשורת שאינם ערוץ 14 מסומנים כעוכרי ישראל מסוכנים כדי לבסס את הסיבות לסגור אותם בבוא היום. נדרש רק להוציא את רשימת החיסול לפועל: תחילה גלי צה"ל, אחר כך כאן 11, ועד אז יימצאו האמתלות לסגור את כל היתר שעדיין מעיזים לעשות עיתונות.
כל מי שרואה את זה ומעדיף להתחבא מתחת לשמיכה החמימה של "אין לי כוח להילחם בזה יותר" יתעורר בוקר אחד לשידור אינסופי של תעמולה לאומנית חדגונית שמהללת את שלטונו של שמש העמים הישראלי. זו לא היפותזה אלא היסטוריה, והיא מתהווה לנגד עינינו. // גולן פרידנפלד
התקציב
כשל ארגנטינאי
כשהממשלה אישרה את תקציב 2026 בסוף השבוע, היה קשה שלא להיזכר בכריסטינה קירשנר הפופוליסטית וב"שנות הדבש" של ארגנטינה. עשור של בום קומודיטיז הזרים למדינה דולרים בלי סוף בזכות יצוא אדיר. אבל במקום להשקיע בתשתיות ולבסס צמיחה ארוכת טווח, ממשלת ארגנטינה תחת קירשנר בחרה לפזר את הכסף על סובסידיות חשמל. נתוני המקרו נראו מצוין, האזרחים שילמו פחות על אנרגיה, וכולם שתקו. אבל אז הגיעו "הפרות הרזות", מחירי הסחורות שארגנטינה ייצאה צנחו, והיא נקלעה למשבר כלכלי עמוק.
ההחמצה הזאת היא בדיוק הסיפור של תקציב 2026 בישראל: אנחנו נמצאים ברגע נדיר שבו המלחמה מסתיימת, היצוא - בעיקר ההייטק והנשק - מתניע מחדש את מנועי הצמיחה, אך ההזדמנות ההיסטורית מתבזבזת. במקום לקדם רפורמות מבניות ולהשקיע בפרויקטים של תשתית שיניבו תשואה עשורים קדימה, הממשלה מחלקת תופינים ו"משקיעה" רק בשותפות הקואליציוניות. כמו בארגנטינה, גם אצלנו הנתונים נראים כרגע טוב — ולכן מעטים מזהירים. אז נכון שתוכנה זה לא פולי סויה, וטילי חץ אינם בשר בקר, אך המציאות מאז 2020, עם מגפה ומיד אחריה הפיכה שלטונית ומלחמה רב־זירתית, מלמדת שלא לעולם חוסן. הגלגל מתהפך כמעט כשגרה. חייבים להיות יעילים ומפוקסים לטווח ארוך, אין מקום לראש קטן וציניות פוליטית. // אדריאן פילוט
מס גודש
דווקא כן מהלך חברתי
השבוע זכתה קבוצת אלקטרה במכרז להקמה ותפעול של 220 שערים, שיאפשרו לגבות אגרה מהנוסעים בגוש דן, כחלק ממהלך של המדינה לצמצם עומסי תנועה ולעודד מעבר לתחבורה ציבורית או נסיעה שיתופית. בניו יורק מס גודש מיושם מתחילת 2025 וכבר מציג נתונים מרשימים: לא רק הפחתת עומסים בכבישים, אלא גם שיפור זמני נסיעה ואפילו ירידה בזיהום אוויר.
אבל בישראל שרת התחבורה מירי רגב, שאמונה על שיפור התחבורה בארץ, והמפלגות החרדיות, שחלק נכבד מתומכיהן משתמשים בתחבורה ציבורית, מתנגדות למס גודש בתוקף. הן מכנות אותו "מס פריפריה", בטענה שאת המס ישלמו בעיקר תושבי הפריפריה שיגיעו לגוש דן ברכב פרטי. מה זה משנה שהנתונים שהציגו משרד האוצר והלמ"ס מראים שרק 3% מהנהגים הפרטיים בגוש דן בשעות עומס הם מהפריפריה? העיקר שהפוליטיקאים יוכלו להתנשא על תושבי הדרום והצפון, לתקוע עוד מקלות בגלגלים ולהפריח סיסמאות פופוליסטיות.
אם חברי הקואליציה כל כך מוטרדים מרווחת תושבי הפריפריה, כדאי שיכירו את הצרכים הממשיים שלהם לפני שהם צועקים בשמם, ויפעלו לשיפור מהותי בתחבורה הציבורית, שלו הם באמת משוועים. מס גודש, שאמור גם לממן הקמה של רכבת מטרו, הוא דווקא צעד נכון בכיוון הזה. // חופית כהן אולאי
ממשלת השתמטותה אומנותה שומטת לנו את הקרקע מתחת לרגליים
רשמית קוראים לו "הצעת חוק שירות הביטחון (תיקון 26) (גיוס בחורי ישיבות)", אבל בציבור הוא מוכר כחוק ההשתמטות, זה שנועד להסדיר באופן רשמי ומלא את הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות, כדי לשמור על שלמות הקואליציה של נתניהו.
הדיון במשתמטים החל כבר בימיה הראשונים של המדינה (במלחמת העצמאות יצאו "צווים להבאת המשתמטים"), אבל השתמטות היא מושג חמקמק. היא האחות העקומה של השמיטה. שמיטה היא ציווי חברתי שעם ישראל קיבל מלמעלה, כדי להקל על החלשים בחברה. היא מבטיחה שחרור, הטבה, אבל היא לא משהו שאדם יכול לקחת על עצמו — כדי לאפשר אותה נדרשים גם אלוהים וגם מערכת חברתית שלמה שדוגלת בסולידריות העוטפת את כל הציבור. השתמטות, לעומת זאת, היא דין שאדם עושה לעצמו. היא שחרור מחוץ לגדר החברה, לא בתוכה. ואיכשהו גם סביבה התפתחה מערכת חברתית שלמה, אבל כזאת שמפנה את הגב לרוב הציבור ושומרת רק על חלק ממנו.
החוק הנוכחי לא יסדיר זאת, הוא רק מבליט את חוסר הצדק וחוסר השוויון וההתרחקות מהערכים שהולידו את רעיון השמיטה. לא מפתיע שהוא בבת עינה של ממשלה שהערך המרכזי שלה הוא בריחה מאחריות. ממשלה שהשתמטותה אומנותה, שבכל דבר שהיא עושה היא שומטת את הקרקע מתחת לערכי היסוד שבבסיס המדינה הזאת. // דור סער־מן
