בקשת חנינה לנתניהו
הרצוג בגבול השוחד
הנשיא הרצוג הוא הארנון מילצ׳ן החדש. אלא שהפעם על הפרק לא סיגרים ושמפניות אלא חנינה. כמו בתיק 1000 עולה השאלה אם נתניהו דרש, ביקש או סתם קיבל מהחבר שכמו הבנק מהפרסומת רוצה רק לפנק, לפנק, לפנק. מה שברור הוא שמול הרצוג לא מדובר בבקשה אלא יותר בדרישה שגובלת בסחיטה באיומים.
נתניהו מפרט להרצוג את הנזקים שייגרמו (כלומר הוא יגרום) למדינת ישראל אם תסורב דרישתו ושלא כהרגלו אפילו מציע תמורה: הוא יוותר הפעם על התנצלות מהרצוג וממדינת ישראל על העוול שנגרם לו.
כך שכעת הכדור אצל הנשיא, וברור שמדובר בכדור אש שאיך שלא תיגע בו — תיכווה. סירוב לנתניהו יפתח על הנשיא את שערי הגיהינום של מכונת הרעל. מנגד, היענות עלולה להניב חקירה פלילית על שוחד במתווה הלכאורי הבא: תמיכת נתניהו בבחירת הרצוג לנשיא תמורת חנינת הנשיא לראש הממשלה. רק חנינה שתכלול פרישה מהחיים הציבוריים תשרת את האינטרס הציבורי באופן שיפטור את השניים מהחקירה. // משה גורלי
חוק קרעי
הרס רב־כיווני
הקמת הוועדה המיוחדת שתדון בחוק התקשורת של השר שלמה קרעי אושרה השבוע בוועדת הכנסת. תכליתה: להכין את חוק השידורים שזכה לכינוי "חוק קרעי" לקריאה שנייה ושלישית בכנסת. לחוק יש השלכות הרסניות על חופש העיתונות, מכיוון שהוא יגביר את שליטת הפוליטיקאים בגופי תקשורת בישראל, יסיר את החיץ שקיים היום בין הערוצים המסחריים לחברות החדשות שלהם, וכן את ההגבלות על בעלויות צולבות. אלא שמעבר למטרתה המוצהרת, הקמת הוועדה המיוחדת מאגדת בתוכה את כל מה שרקוב בממשלה הנוכחית, מכיוון שהיא רומסת נורמות וכלים שלטוניים שנועדו להגן על החוק והסדר.
בראש ובראשונה הקמת הוועדה נועדה לאפשר לקרעי לדלג מעל לאויבו הפוליטי דוד ביטן — יו"ר ועדת הכלכלה שהיתה אמורה לדון בחוק השידורים. בכך המהלך רמס את חשיבותה של הכנסת כמוסד שמטרתו לאזן ולבלום את הממשלה, ופגע בהפרדה שבין הרשות המבצעת למחוקקת; בשלב הבא דילגה הצעת החוק להקמת הוועדה מעל לייעוץ המשפטי לממשלה ופורסמה ללא קבלת חוות דעת מקצועית, למרות היותה הצעת חוק ממשלתית. היא אושרה בקריאה ראשונה כשהיא מתעלמת מחוות דעת של היועצת המשפטית לממשלה, שהזהירה שהיא מסכנת את התקשורת החופשית בישראל, ומצפצפת על התנגדותם של רשות האסדרה וארגונים מקצועיים. השבוע ההצעה אושרה, חרף אמירת היועצת המשפטית לכנסת שיש בה "פגם שורשי" שעשוי להוביל לפסילת הוועדה בבג"ץ. ואם כל זה לא מספיק, את חותמת הכשרות האחרונה להקמת הוועדה נתן ראש הממשלה עצמו, שהכריע בין קרעי לביטן כשהוא מפר ברגל גסה את הסדר ניגוד העניינים שאוסר עליו לעסוק בחקיקה בתחום התקשורת בגלל אישומיו הפליליים.
וכך, באמצעות חוק אחד הצליחה הממשלה גם לאיים על חופש העיתונות, גם לרמוס את הרשות המחוקקת, גם להתעלם מהייעוץ המשפטי לממשלה ומהייעוץ המשפטי לכנסת, גם לזלזל בחוות הדעת המקצועיות וגם להפר הסדר ניגוד עניינים. ואם כל זה יקשה עליו לעבור את בג"ץ? ובכן, יהיה את מי להאשים. // גלית חמי
העברת התקציב
התרגלנו לפיאסקו
העברת תקציב המדינה היא תהליך ממשלתי ארוך שנמשך חודשים וכולל משא ומתן, בחינת חלופות, ופשרות. לתהליך הארוך יש גם תפקיד ציבורי: הממשלה מקטינה אט אט את הציפיות, עד שתקציב שבתחילת הדרך היה נראה מאכזב הופך ברגע האחרון סביר ואולי אפילו ראוי.
תקציב 2026 שיידון היום בממשלה עבר תהליך מתמשך של הנמכת ציפיות. ראשית, הרגילו אותנו שהתקציב יאושר באיחור ניכר; שנית, גרמו לנו להשלים עם צונאמי הטבות מס (ובעברית — כלכלת בחירות); שלישית, אנו כבר לא מתרגשים מכספים מגזריים נוגדי צמיחה (המכונים "כספים קואליציוניים"), כי מה לעשות? יש קואליציה; רביעית, שכחנו שיש אפשרות לנצל תקציב מדינה כדי לקדם רפורמות מבניות מקיפות; ולסיום, הדיבורים האינסופיים על המאבק שבין משרד האוצר למשרד הביטחון על 40 מיליארד שקל גרמו לכך שגם אם הגירעון יוגדל בעוד חצי אחוז, נגיד לעצמנו "טוב, אבל לפחות לא התיישרו עם כל דרישות הצבא".
כך שהתקציב בהקשרו הנוכחי סביר, אבל קדם לכך תהליך ארוך של הנמכת ציפיות. השאלה המתבקשת היא מתי נפסיק להסתפק בסטנדרט כה נמוך. // שלמה טייטלבאום
תפקוד האופוזיציה
חוקים טיפשיים אינם הדרך
האופוזיציה נחלה עד כה כישלון חרוץ בתפקידה לבלום את הממשלה ואת האופנים שבהם היא מכרסמת בכל נורמה שלטונית, חוקתית ואתית. הכישלון שלה כה בוהק שקשה להבחין בכך שהיא כושלת בתפקיד לא פחות חשוב: להזכיר ולהדגים כיצד אלטרנטיבה שלטונית אמורה להיראות.
השבוע קיבלנו תזכורת לכך כשהצעת חוק של ח"כ מיכאל ביטון (המחנה הממלכתי) הגיעה לוועדת השרים לענייני חקיקה. לפי ההצעה (שנדחתה), בנקים יחויבו למחוק הלוואות לעסקים קטנים בהיקף דומה לזה שבו מחקו בשנה הקודמת אשראי לעסקים גדולים. כך, סבור ביטון, לא רק טייקונים עם כוח מיקוח גדול ייהנו ממחיקות. אך גם אם ניתן להבין את הסנטימנט שהנחה את ביטון, ההצעה היא הבל כלכלי: לו היתה עוברת, הבנקים היו מצמצמים עוד יותר את האשראי שהם מעמידים לעסקים קטנים, וכנראה גם מייקרים אותו. התפקיד של האופוזיציה הוא לא רק לבלום הצעות מטופשות של הקואליציה, אלא גם ליזום הצעות חוק טובות שיסייעו להקל על כל מי שהופקר ונאנק תחת העול הכלכלי שהטילה עליו הממשלה הכושלת. ההצעה של ביטון הזכירה שגם במובן הזה, אין אופוזיציה בישראל. // שקד גרין־ערבה
מה נשאר מהמשמעות המקורית של המילה?
זה היה שבוע בסימן מילה אחת. כולם דיברו על מכתב בקשת החנינה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבו הוא בעצם לא ביקש חנינה אלא נהג כמי שעושה לנו טובה שהוא בכלל מוכן שהמשפט נגדו יופסק. כולם נהפכו לפרשנים משפטיים שדנים בשאלה אם אפשר להעניק חנינה למי שלא הורשע, כולם נהיו מומחי ממשל שמדקדקים בשאלה אם לנשיא יש סמכות, כולם נביאים שיודעים לומר מה בדיוק יהיה, וכולם זועמים, לא משנה מאיזה צד.
זה סנטימנט כל כך אחר מזה שאמור לעטוף חנינה, מהלך של רחמים ורוך, של קבלה והקלה. הראשון לחון בני אדם היה בכלל אלוהים, אפילו אחרי החטא הכבד של עגל הזהב. וזו אחת ממידותיו הבסיסיות — הוא אל רחום וחנון. אנחנו מתחננים אליו, לחנינה שלו, ומקווים לה. אחרי האל קמו גם שליטים שלקחו לעצמם את הכוח לחנון, כזה ששם אותם מעל הסדר השלטוני הרגיל. להבדיל מהרבה כלי כוח אחרים, הרסניים, חנינה אמורה להיות כוח של טוב, של מחילה, של חסד.
אבל זה כוח גדול מאוד, והשאלה היא מה עושים איתו, ומה המשמעות שלו. למי המחילה, ולמי החסד. האם חנינה היא מעשה של חסד עם נתניהו? האם אפשר למחול למי שלא הודה בחטאיו? התומכים בחנינה טוענים שמטרתה היא לעשות חסד עם הציבור, התחלה של תיקון. אבל נראה שזה בדיוק להפך — שהכלי שנועד לטוב ייהפך להרסני ויבעיר את המדינה. כי כשמכתבי בקשת החנינה לא מלאים תחנונים אלא איומים, כשאדם מפעיל כוח כדי לקבל חנינה, הוא חותר תחת הרעיון הבסיסי שלה — להזכיר את גבולות הכוח, ולהבהיר למי יש אותו ולאיזה צורך. // דור סער־מן
