מכונת הרעל
חמאס הוא נכס
"טבח קפלן", כתבה השבוע השרה עידית סילמן כששיתפה כותרת על מסמך של חמאס שממנו היא מסיקה קשר סיבתי בין המחאה לטבח. מתברר ששופרות הרעל נותנים אמון רב בארגון הטרור ובמסמכיו, גם אם המסמך עצמו כלל לא ביסס את הקשר המדובר. אם צריך לזהם את השיח ולהוקיע את המחאה, אפשר גם להביא מסמך אחר של חמאס ולהדליף אותו לעיתון גרמני תוך סיכון ביטחון המדינה. אין גבול ואין תחתית לתהומות שאפשר לצלול אליהן כדי לדוג אחראים לטבח שאינם עונים לשם בנימין נתניהו. גם לקרע הנורא בעם הוא לא אחראי, אלא אלה שביקשו להתקומם נגד הרס הדמוקרטיה שהוא מוביל. והוא מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שתמפה את גזרות האחריות.
הנה, חמאס הוא נכס, אפשר לגייס אותו כדי להקטין את הטבח (בכפכפים) ולהפיל את האחריות על אחרים — על הצבא, על המחאה, על אחים לנשק, מהתופעות המרגשות והעוצמתיות שקמו במדינה, לא רק להגנת הדמוקרטיה אלא גם להצלה נרחבת של אנשים ושל החברה אחרי 7 באוקטובר. ההיסטוריה, יש לקוות, תעשה צדק ותציב את הכוחות החשובים האלה במקומם הראוי בטבלאות מגיני המדינה, ואת סילמן ושולחה ברשימת מחריביה. // משה גורלי
הנתונים הכלכליים
תתחילו לראות
לא משנה כמה הממשלה הזו תברח מבשורה וכמה תטמין את הראש בחול — הצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי מקרטעת, משקשקת ונחלשת על רקע כוונות הג'יהאד הנצחי. המדד המשולב של בנק ישראל מצביע על ירידה נוספת בפעילות, צניחה רצופה מאז מרץ, ותחזיות הצמיחה לשנה זו נחתכות שוב ושוב — מה שהתחיל כיעד ל־3%-4% צמיחה נהפך לציפייה ל־2%-2.5% בלבד. עדכון התחזיות הכרחי, אבל גם גורם נזק: משרד האוצר ובנק ישראל יכולים להמשיך לעדכן אותן, את האמון של שוק ההון הם כבר איבדו.
מאחורי המספרים האלה יש משק שמתכווץ, השקעות נבלמות וגירעון שמתרחב במהירות. ומחוץ לטבלאות רואים חרמות מתרחבים, פגיעה קשה בתדמית הבינלאומית ונזק לסחר החוץ. כבר עכשיו קצב הגידול של היצוא (סחורות ושירותים) נמוך בהשוואה לקצב הגידול של הסחר הבינלאומי. במילים אחרות, ישראל מאבדת יתרון תחרותי מרכזי.
במצב כזה, הממשלה צריכה למצוא מוצא מדיני ולשקם את הביטחון והיציבות, ובהקדם. במקום זה, היא מרחיבה את המלחמה, ואנחנו מקבלים כלכלה מתכווצת ומבודדת. ואי אפשר לספר פה סיפורים. זו לא האטה "מחזורית", זו מדיניות מכוונת, שאת ההשלכות הכלכליות שלה מנסים להסתיר מהציבור. הממשלה אולי עיוורת, או משקרת. אבל אנחנו חייבים לראות את התמונה המלאה, ואת הסכנות האסטרטגיות שבמהלכים הנוכחיים ובעיוורון הכללי. // אדריאן פילוט
סערת אומן
משאב חשוב אחד נגמר
במורדות ארנונה, השכונה החדשה שאליה עברנו החודש, אין תחבורה ציבורית, ואין מעברים רגליים נוחים. בעירייה הסבירו לנו, אחרי שממש התאמצנו להשיג מישהו, שככה זה, ולוקח זמן. אלא שלפני שלושה שבועות החלו לבנות במהירות הבזק מזרקה בכיכר לזכר שלדון אדלסון. הבנייה נמשכה במרץ גם בימי השרב הבלתי נסבלים. אכן, ככה זה: המשאב היקר והנדיר ביותר במסדרונות השלטון הוא תשומת לב, ותושבים ממוצעים זכאים לקבל פחות ממנו בהשוואה למשפחה בעלת הון. עד שהגיעה הדרישה שלנו שהילדים יוכלו ללכת ברגל, המשאב נגמר.
חשבתי על זה השבוע סביב המימון הממשלתי של המסעות לאומן. לא הכסף תפס אותי, אלא תשומת הלב. מי שהסתובב בכנסת יודע איך זה עובד גם שם: כל קבוצה מייצרת לחץ כדי שייענו לדרישות שלה, ומייצרת היגיון גם לדרישות מופרכות. בסוף גם עשירים שבוכים על שיעור המס וגם חרדים שלא יכולים לטוס מצליחים, במאמץ הנכון, לעורר מספיק אמפתיה. זה חלק מהמאבק על תשומת הלב השלטונית ועל האמפתיה של הגופים החזקים שיכולים לסייע. וכאמור, זה משאב מוגבל. השבוע הוא בוזבז על מתן הקלות למי שאינם מתגייסים ועל מימון נסיעה לאומן. // שלמה טייטלבאום
קיצוץ רוחבי ע"ש בן גביר
שיעור חינוך על בריונות
הפתרון של הממשלה למחלוקת על מימון האבטחה בבתי הספר, התברר השבוע, הוא קיצוץ רוחבי של 285 מיליון שקל. קיצוץ רוחבי הוא פתרון תקציבי גרוע שמדרדר את השירות לציבור ופוגע מאוד בתחומי הרווחה והחינוך. וכעת הוא מגיע אחרי קיצוץ רוחבי קודם בגלל המלחמה עם איראן. והוא נולד בגלל איתמר בן גביר. היה כסף לאבטחה בתקציב המשרד לביטחון לאומי, והוא הוסט למטרות אחרות. אבל מי שהסיט את הכסף היה חיים כץ, שמילא זמנית את מקומו של בן גביר כשזה התפטר, כך שהשר שחזר למשרד יכול לטעון שזו לא הבעיה שלו. במילים אחרות, הסיבה היחידה לכך שהמשרד לביטחון לאומי לא מחזיר את הכסף היא שהוא יכול. גם אם המשמעות היא שוב לעורר בתלמידים ובהורים מתח עם איומים שהשנה לא תיפתח, וגם אם זה אומר שבסוף היא תיפתח, אבל משרדים אחרים יסתדרו עם פחות כסף. הנה צומת אחד של ביטחון, חינוך ואפילו רווחה שבו שוב אנחנו רואים איך הממשלה הזו מתנהלת כמו שכונה שבה כל דאלים גבר. רק שבשכונה למה שבן גביר עושה יש מילים יותר חריפות. ובשכונה גם מענישים על זה. // שחר אילן
מדינה בלחץ תקועה עם ראש ממשלה שלא יודע ללחוץ, רק להילחץ ולהלחיץ
הלחץ הצבאי ברצועת עזה השיג את מטרתו ויצר תנאים לשחרור החטופים, לפי צה"ל והרמטכ"ל. המצב ברצועה חמור, כמעט שנתיים שמופעל על חמאס ועל התושבים לחץ אדיר. להבדיל, גם הישראלים — משפחות החטופים, המשרתים, בני משפחותיהם, ובגדול בעצם כולנו — בלחץ איום ונורא. רק סביב שולחן הממשלה אין לחץ לסיים את המלחמה.
ללחץ יש כל מיני פנים. לחץ בחזה הוא סימן רע. לחץ דם גבוה הוא משהו שצריך לבדוק. לחץ האוויר בצמיגים חשוב. את הילדים שלנו אנחנו מזהירים לא להיכנע ללחץ חברתי. נכון, כשיש לנו אינטרס אנחנו לוחצים על מישהו שיעשה משהו, ובמלחמה לחץ צבאי הוא ה־עניין. אבל אי אפשר להתייחס אליו בקלות ראש. לחץ חייב להיות תוצר לוואי של מטרה ברורה, וחייבים להקל אותו ברגע שהוא מתחיל לעבוד. זה בדיוק הרעיון בלחץ. אם אתה לוחץ כל הזמן, זה כבר לא כלי. זה המצב הנתון, ששוחק אותך ולא רק את הנלחץ. לחץ, בהגדרתו, הוא משהו שצריך לשחרר.
אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו שכח את זה. אפשר להגיד שהוא לחוץ לשמור על מקומו, נלחץ בידי שותפיו לקואליציה. הוא לא באמת יודע לנהל לחץ, משום צד. הוא לא באמת יודע ללחוץ, הוא יודע רק להלחיץ. את כל המערכת, ואת הממשלה. לפעמים אומרים שהוא ואנשיו סוכני כאוס, אבל אולי מדויק יותר להגיד שהם סוכני לחץ. הוא דוגל באי־ודאות, במטרות מעורפלות ומשתנות, באמירות סותרות. פעם חייבים רק עסקה חלקית, פעם רק עסקה מלאה. המצב חמור כל כך שאנחנו נאחזים בשביבי מידע שזורק מדי פעם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, אדם מלחיץ מאוד. אנחנו כבר מזמן מעבר ללחץ; אנחנו בחנק. // דור סער־מן
