ועדת חקירה פיקטיבית
כשפירומן חוקר שרפה
הממשלה הודיעה בתחילת השבוע שתקים ועדת חקירה לטבח 7 באוקטובר, במקום ועדת חקירה ממלכתית. ראש הממשלה בנימין נתניהו הקים ועדת שרים בראשות יריב לוין, שתמליץ על סמכויות הוועדה, שבה חברים כמה מכוכבי ועדת שיקלי שפיטרה את היועצת המשפטית לממשלה, מבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר עד אורית סטרוק.
כשאלה החברים, ניתן לצפות לכמה הצעות יצירתיות ביחס לגבולות הגזרה של ועדת החקירה החדשה: היא תהיה חייבת לבדוק, למשל, מדוע התקפלנו ונענינו לדרישה להפסיק את הלחימה לצורך החזרת חטופים; איך זה שנותרו חמאסניקים חיים? איך זה שנותרו עזתים חיים? מדוע הוכנס סיוע הומניטרי לעזה? מדוע לא החלה הקמת שכונת השוטרים מול הים בעזה? ולאן נעלמה דניאלה וייס?
מיותר לציין שהיא לא תוכל להימנע מבירור נוקב שנוגע לטבח: איך זה שהצבא כשל? איך זה ששוב לא משכו בדש בגדו של ראש הממשלה? איך הכניס יוסי כהן מזוודות דולרים לעזה מתחת לאפו של נתניהו? ומדוע סרבני קפלן, שאחראים למחדל, לא מושלכים לכלא?
רק אז, אחרי הבירורים הנוקבים הללו, בלי לנסות לטייח ולהסתיר, תוכל הוועדה סוף סוף למצוא את האשמים למחדל הגדול באמת: לאן נעלם הניצחון המוחלט. // משה גורלי
הצמיחה במשק
זהירות באופטימיות
נתוני הצמיחה של הרבעון השלישי של 2025, שפורסמו השבוע, מעידים כי ישראל נכנסה באופן רשמי לשלב ההתאוששות מהמלחמה: המשק צמח ב־3% (בחישוב רבעוני); התוצר לנפש, המהווה מדד לאיכות החיים, חזר לרמתו ערב המלחמה; ורמת הפעילות במשק אפילו עברה במעט את זו של ערב המלחמה. הנתונים בהחלט מעודדים, אבל למרות ההתלהבות חשוב לזכור כי התאוששות איננה החלמה — זו תוכל להגיע רק אחרי כמה שנים של צמיחה בשיעורים גבוהים, הדבקת הפערים שנפערו במלחמה (אובדן התוצר הפוטנציאלי עומד על כ־4% תוצר), הקטנת החוב (יחס החוב לתוצר גבוה מ־70%, וחייב לחזור ל־60%) והעלאת דירוג האשראי. לכל אלה עוד ייקח זמן.
צינון ההתלהבות הזה אינו "חמיצות", כפי שאוהבים להגיד בממשלה, אלא נקיטת משנה זהירות קריטי: כלכלה שיוצאת ממלחמה ועדיין נמצאת במתחים חברתיים ופוליטיים אדירים היא שברירית, היא זקוקה לחיזוקים בדמות ריסון של תקציב הביטחון, גירעון נמוך, רפורמות מבניות, ובעיקר חזון כלכלי ארוך טווח לישראל. מותר להיות אופטימיים, רק לא שיכורים מלגימה אחת של חיוביות. // שלמה טייטלבאום
משבר הביטוחים הסיעודיים
בג"ץ מעודד מחדל
הבעיה הגדולה של משבר הביטוחים הסיעודיים היא שרוב הציבור לא מעוניין לשמוע עליה. זה נושא "כבד מדי". וחבל. כי ההדחקה הציבורית הזו מאפשרת למדינה ולבג"ץ להתנהל באופן חסר אחריות בנושא שישפיע דרמטית על חיי כולנו. הסיפור החל לפני יותר משנתיים, כשהתברר שלקופות החולים עומד להיגמר הכסף לשלם על תביעות הסיעוד, ובמקום שהרגולטורים האחראיים — משרד האוצר ומשרד הבריאות — יגבשו פתרון זמני מהיר ויחפשו פתרון ארוך טווח, הם בעיקר התנצחו ביניהם פומבית על הנושא ומשכו את הזמן. אז כללית עתרה לבג"ץ, וזה חייב את המדינה לעדכן אחת לתקופה ביחס להתמודדות עם המשבר ולהקים צוות שיגבש לו פתרון.
מאז המדינה בעיקר מרחה את הזמן. ובכל זאת השבוע בג"ץ החליט לצאת מן התמונה, מתוך ההערכה המופרכת שהמצב יתייצב מאליו עד סוף 2026, כשיסתיימו החוזים שבין קופות החולים לחברות הביטוח. אם לא די בסטירה המצלצלת הזו, השופטים כתבו בהחלטתם כי "חזקה על הגורמים הרלוונטיים כי החשיבות הלאומית והדחיפות של הנושא עומדת לנגד עיניהם". אלה אותם שופטים שכתבו כי בשנתיים האחרונות המדינה בכל פעם מאלתרת פתרון נקודתי "בדקה ה־90" במקום לפעול כפי שהם הנחו אותה, ואלה אותם שופטים שמלכתחילה עוסקים בעתירה הזו, כי המדינה לא פעלה כפי שנדרש ממנה. אחרי שנתיים של קיפאון, היה אפשר לצפות שהם יחמירו עם המדינה. במקום זה הם לוקחים צעד אחורה ומצפים מהציבור לסמוך עליה. כי העיקר הכוונה. // שקד גרין ערבה
גל השקעות בהייטק
תנו להייטק לנצח
ישראל אולי מתייבשת, אבל על אומת ההייטק שלה דווקא יורד מבול. גשם של השקעות מכה פה מאז ההכרזה על סיום המלחמה בעזה. בהתחלה זה עוד היה קצת מהוסס, בין השאר כי החגים נתקעו באמצע, אבל מתחילת החודש, בתוך כשבועיים גייסו סטארט־אפים ישראליים לא פחות ממיליארד דולר, ורובם מקרנות הון סיכון זרות. חלק מזה קשור כמובן לטירוף ההשקעות ב־AI ששוטף את העולם כרגע, אבל נראה כי עיקר המבול הזה נובע מכך שכל מי שישב על הגדר והעדיף לא להסתבך בביצוע השקעות בישראל בזמן המלחמה החליט שכבר אפשר לעשות קפיצת ראש פנימה.
מבול ההשקעות הזה ממחיש היטב מה פספסנו פה בשנתיים של מלחמה שנמשכה מעבר לכל הציפיות, והוא מרמז על מה עוד יכול לקרות פה ככל שישראל תתקדם לנורמליזציה עם שכנותיה ותסיר מחסומים נוספים של התנגדות שעוד נותרו, בעיקר באירופה. ההון זמין והעניין בטכנולוגיה הישראלית גבוה מאי פעם, צריך רק שהממשלה הנוכחית לא תחבל במומנטום עם הצהרות מטופשות או גרוע מכך — בהרפתקאות מיותרות. // סופי שולמן
כשהישראלים כל כך מאוהבים במטוסים שלהם, מה הפלא שהסעודים רוצים גם?
דונלד טראמפ אישר השבוע את מה שהיה בגדר ספקולציה: ארצות הברית תמכור לערב הסעודית מטוסי 35־F, וישראל תאבד חלק מהיתרון האיכותי הצבאי שממנו נהנתה. התהליך טרם הושלם אך נראה שהפעם טראמפ והסעודים נחושים מאוד, והנשיא האמריקאי אפילו הרים מטס של 35־F עם נחיתת יורש העצר הסעודי בוושינגטון.
לא במקרה זה מטריד אותנו. הישראלים אוהבים מאוד את חיל האוויר "הטוב בעולם", ועוד יותר את מטוסי הקרב שלנו על ההיסטוריה המפוארת שלהם, מהמיראז'ים שניצחו לנו את ששת הימים ועד ה־35־F שממש עכשיו קרע לאיראנים את הצורה. מטוס הקרב התקבע כתעודת הביטוח להמשך קיומו של הלאום היהודי, ולא בכדי תמיד דאגנו שהטוב מכולם יגיע להאנגרים של חיל האוויר לפני שינחת אצל יריבות אפשריות.
אבל לא רק בצבא. המטוס בכלל הוא סמל לעוצמה בחברה הישראלית. מ"כולם הלכו לג'מבו" של ציפי שביט (שכולם חשבו שהוא מטוס, אף שנכתב על פארק שעשועים צרפתי), דרך מאיר אריאל שעשה לו טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, ועד בנימין נתניהו שפנטז על מטוס משלו, עד שקיבל לבסוף את כנף ציון.
כשהישראלים כל כך מאוהבים במטוסים שלהם, מה הפלא שהסעודים רוצים גם? הממשלה מבטיחה לנו שנקבל תמורת זה נורמליזציה ושהיתרון הצבאי שלנו יישמר, אבל היא גם הבטיחה ביטחון ומשילות ומלחמה ביוקר המחיה. משהו בתהליך הזה נותן את ההרגשה שנתניהו הבין כי הטיסה כבר יצאה לדרך, והוא מנסה לזנק עליה ברגע האחרון כדי להיראות כמי שמנווט את המטוס. כל הדרך לערב הסעודית. // דור סער־מן
