משפט שדההעץ המורעל ימשיך לשאת פירות
משפט שדה
העץ המורעל ימשיך לשאת פירות
פסק הדין שהכשיר את החדירה הלא חוקית לניידים של יועצי נתניהו נתן תוקף לחסינות המשטרה מפני הפרת חוק בשלב החקירה. ההשלכות הרחבות עלולות להיות קשות, מהתעללות מיותרת בחשודים עד הרשעת חפים מפשע. איסוף ראיות רק לפי החוק ימתין לדמוקרטיה יציבה יותר
1. אכזבה והקלה
הכשרת החדירה הלא חוקית לניידים חילצה אנחות אכזבה והקלה
פסק הדין בפרשת אוריך, שהכשיר את החדירה הלא חוקית לניידים של יועצי ראש הממשלה, חילץ את אנחות האכזבה וההקלה המקובלות. מצד אחד, האכזבה הליברלית מבית המשפט שמשלם מס שפתיים מפואר לשיח זכויות האדם, אבל נועל עליהן את הדלת כדי שחשודים ונחקרים לא יימלטו בחסותן מאימת הדין. ומצד שני, אנחת הקלה מכך ששיח הזכויות לא יבלום את המלחמה בפושעים. שיח הראיות צריך לגבור על שיח הזכויות, כמו שאמר לאחרונה השופט יצחק עמית בכנס לשכת עורכי הדין.
ואכן, פסק הדין בעניין אוריך מחזק את שני עמודי התיכון, את היכין והבועז של המשפט הישראלי - שיח האיזונים ושיקול הדעת השיפוטי. עזבו אותנו מכללים נוקשים לפסילת ראיות בנוסח “פירות העץ המורעל”. עזבו אותנו מהאפשרות המפחידה ששלום דומרני ישוחרר ויזוכה רק כי נתפס אצלו ארגז רימוני יד בחיפוש לא חוקי. הבעיה היא שכולנו יכולים לפתע להפוך לדומרני. שוויון בפני החוק חייב להיות, לא?
2. תנועת מטוטלת
אהרן ברק פתח את חלון זכויות החשודים שנסגר בהמשך
תולדות המשפט הפלילי שלנו מתארות היטב את הדילמה הזו. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת נפתח חלון הזדמנויות שבו פגש חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את העצורים, הנחקרים, הנאשמים ואפילו מורשעים. שיח הזכויות הנשגב, ששייט עד אז בספרות העליונות של השוויון, חופש הביטוי וחופש העיסוק, ירד לרגע לאפלת מרתפי החקירות ותאי המעצר.
בית המשפט העליון, בראשות מבשר המהפכה החוקתית אהרן ברק, צמצם את עילות המעצר, אסר ביצוע חוקן בנחקרים והגביל את מאסרם של חייבים בהוצאה לפועל. השופטת דליה דורנר אפילו שחררה ממעצר חשוד מרצח. היד הקפוצה במתן משפטים חוזרים נפתחה וזכו לכך עמוס ברנס, רוצחי הנער דני כץ ועוד. העליון והמחוזי זיכו אפילו נאשמי צווארון לבן ובכירי שירות ציבורי כיעקב נאמן, שמחה דיניץ, מאיר שטרית, יעקב גנות, רפי הוכמן ועוד. אפילו אהוד אולמרט(!) זוכה אז. כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין, הלכת יששכרוב, בא לעולמנו בפסק דינה של הנשיאה דורית ביניש. “ההגנה מן הצדק”, שעלתה מארצות הברית במשפט הבנקאים בשנות השמונים, גוירה כחוק ונכנסה לספר החוקים ב־2004, ביוזמת גדעון סער.
אלא שהחלון הזה נסגר. היד המושטת נקפצה שוב לאגרוף. המשפט הישראלי שילם את חובו לשיח זכויות רחב ביותר, אבל הותיר בשטח את הזכויות הבסיסיות כמו חופש הביטוי וההפגנה שלא עולות כסף או מסכנות את הציבור. מדובר בשני סוגי זכויות - במשפט הפלילי ובתחום הזכויות החברתיות. בשניהם אין התלהבות לשלם את המחירים. מחיר הפגיעה בשלום הציבור אם ישוחררו או יזוכו עבריינים שזכויותיהם הופרו. וגם הזכויות החברתיות כמו הזכות לתרופה מצילת חיים או לדיור בר־השגה. אלה זכויות שתלויות בתקציב, ובית המשפט נמנע, ובצדק, מלהכתיב למדינה את סדר העדיפויות החברתי.
בפרשת אוריך הוצג שיח האיזונים - המתח המובנה בין זכויות אדם שהופרו (הזכות לפרטיות וזכות הטיעון במקרה זה) לבין יעילות החקירה והחשש לשיבושה. הנשיאה אסתר חיות חזרה על ההלכה שמעדיפה את יעילות החקירה. היא אמנם צירפה לפסק דינה צ'ק ליסט של הנחיות לשוטרים ולשופטים כדי להגביר את מודעותם לפגיעה פוטנציאלית בזכויות הנחקרים, אבל כרגיל זה ייגמר בשיקול הדעת האקראי של השוטר והשופט האקראיים.
3. עליון נגד עליון
דנציגר שמר על “זכות להליך הוגן”, אך הרכב מורחב קבע אחרת
לפני עשר שנים, בעת חקירת 11 עובדי רכבת ישראל על מעורבותם בשתי תאונות קטלניות, עלתה שאלה דומה לזו בפרשת אוריך - מה דינה של פגיעה בזכויות נחקרים במהלך חקירה. בתחילה קבע העליון שאין להעביר למשטרה הודעות שנגבו על ידי ועדות בדיקה פנימיות של הרכבת, וזאת מכוח הזכות להליך הוגן שחלה, לפי השופט יורם דנציגר, בכל שלבי ההליך הפלילי כולל שלב החקירה המשטרתית.
אז, כמו היום, הוקם הרכב מורחב, בראשות הנשיאה ביניש, שהפך את התוצאה. היום, כמו אז, קבעה הנשיאה חיות שהפרות משטרתיות בעת חקירה חסינות מפני ביקורת שיפוטית, למעט במקרים נדירים וחריגים. המחיר, אם בכלל, ייגבה בעת המשפט לאחר הגשת כתב האישום.
ביניש, ש"ילדה" את הלכת יששכרוב, נחלצה להדוף פרשנות סנגוריאלית מדי מהסוג שהציע דנציגר. כאמור, היא הגבילה את תחולת “יששכרוב” למועד המשפט בלבד. שנית, ציינה ביניש שהמטרה היא להגן על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו, ואילו "הרתעת רשויות החקירה מפני שימוש באמצעי חקירה פסולים היא בעלת חשיבות משנית". ממש לא ברור איך ניתן לשמור על ערכי "הגינות וטוהר" כשמכשירים הפרות חוק וראיות שהושגו שלא כדין.
2 צפייה בגלריה
שופטי העליון, מימין: יורם דנציגר, אסתר חיות ודורית ביניש. דנציגר ניסה להגביל בזמנו את חוקרי המשטרה, חיות וביניש משכו לצד השני
(צילומים: אוהד צויגנברג, אלכס קולומויסקי, עטא עוויסאת)
4. טיפול מיוחד
עברייני שחיתות חשופים יותר להפרת זכויותיהם כנחקרים
השופט אורי שהם נפרד מבית המשפט העליון בפסק הדין המונומנטלי שבו זיכה מרצח את אלישע חייבטוב בגלל הפגיעה בזכויותיו, ובהן זכות ההיוועצות בעורך דין. האם מישהו מעלה על דעתו זיכוי של שאול אלוביץ’ בגלל פגיעה בזכות ההיוועצות עם עורך הדין? אין מצב. אחת הסיבות היא שעבירות שחיתות כמו עבירות הפשיעה המאורגנת מתויגות אצלנו, ובצדק, כאיום אסטרטגי על החברה ולא כפשיעה רגילה. לכן הפרת זכויות של בכירי שלטון ועברייני צווארון לבן לא תעורר כאן סימפתיה. לא תקשורתית וכנראה שגם לא משפטית. חוץ מניר חפץ, אף אחד לא הזיל דמעה על ייסוריו בחדרי החקירות ועל המזרנים מוכי הפשפשים.
סנגורים אוהבים להזהיר את הציבור: אם המשטרה מפרה זכויות נחקרים כאלוביץ’, חפץ או יועצי ראש הממשלה, אז כולכם בסכנה. אם הנורמות יירמסו אצל הארזים, גם אזובי הקיר בסכנה.
5. כולם דומרני
המשטרה נוטה להתייחס לחשודים כאל פושעים מוכחים
הסיבה לכך היא נטיית המשטרה להתייחס לחשודים כאל פושעים מוכחים, ולא סתם, אלא כאל הגרועים שבפושעים. ובעניין זה אין אפליה, כולם שווים בפני אוכפי החוק. מנתניהו ואולמרט ועד זדורוב וחייבטוב. מהארזים ועד אזובי הקיר. ברגע שהחשד ננעל וסומנה המטרה - מופעל המכבש בכל הכוח. כולם דומרני. מוטיבציה כזו היא ברוכה, אבל כשהיא משוחררת מכבלי החוק, היא גם מסוכנת. והסכנה היא תמרוץ הרשויות להמשיך ולהפר את החוק בדהירתן אל ההרשעה.
המוטיבציה של חוקרי המשטרה ברוכה, אך כשהיא משוחררת מכבלי החוק, היא גם מסוכנת. התוצאות עלולות להיות קשות, החל מהתעללות מיותרת בחשודים ועד הרשעת חפים מפשע
התוצאות עלולות להיות קשות, החל מהתעללות מיותרת בחשודים ונחקרים ועד הרשעת חפים מפשע. הסכנה שעבריינים יימלטו מאימת הדין מגבירה במקביל את הסכנה שחפים מפשע יורשעו.
החסינות שמקבלים אוכפי החוק מתמרצת בו בזמן את שתי הסכנות. והיא גם מרסקת עוד קלישאה שנזנחה ביחד עם זכויות החשודים: עדיף שישוחררו תשעה רשעים מאשר יופלל חף מפשע אחד.
ומתי זה יקרה? אולי זה לא יקרה בכלל כי אנחנו לא באמת רוצים את המחיר הזה שתשעה רשעים ישוחררו. כל עוד, כמובן, הצדיק שיופלל איתם לא יהיה אנחנו או קרובינו. זה כן יקרה רק כאשר הדמוקרטיה שלנו תהיה מבוססת וחזקה דייה כדי להציב דרישה חוקתית חד־משמעית ובלתי מתפשרת בפני השוטרים - לאסוף ראיות רק במסגרת החוק. כיום הדרישה אולי קיימת, אבל אין סנקציה אמיתית להפרתה. וכשהדרישה תפגוש את הסנקציה, ייפגשו שוב זכויות היסוד וכבוד האדם עם חשודים, נחקרים ונאשמים למפגש אמיתי, ולא רק לדייט חפוז בחלון הזדמנויות אקראי או אצל שופט פלוני באולם אקראי.
