השנה האחרונה סיפקה מבחן משמעותי ליחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ונשיאה מוחמד בן זאיד בחר להשאיר אותם יציבים. אבו דאבי המשיכה לבקר את ישראל בסוגיה הפלסטינית, להוביל בהזרמת סיוע לעזה ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, אך לא נסוגה מהסכמי אברהם: השגרירויות נותרו פתוחות, הסכם הסחר החופשי בתוקף והקשר האווירי נשמר גם במהלך העימות עם איראן.
גם בנושא עזה בן זאיד הקפיד לשמר את מערכת היחסים היציבה בין המדינות. האמירויות הצטרפה למועצת השלום שהקים דונלד טראמפ והתחייבה לתרום 1.2 מיליארד דולר לשיקום הרצועה. עם זאת, לאחר דיווחים על ביקור חשאי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במדינה, האמירויות הכחישה אותם והבהירה כי יחסיה עם ישראל הם "פומביים". המסר עבר היטב: ישראל קרובה מספיק כדי להפיק מהקשר תועלת ביטחונית וכלכלית, אך לא קרובה מדי, כדי שלא להסתכן בגביית מחיר על כך בעולם הערבי.
המלחמה עם איראן הפכה את השותפות לרלבנטית עוד יותר. האמירויות ספגה אלפי טילים וכטב"מים שפגעו בין היתר בשדות תעופה, נמלים, מתקני אנרגיה והתפלה. עבור בן זאיד זו היתה פגיעה בליבת המודל האמירתי: מדינה שבנתה את מעמדה על יציבות, תעופה, נמלים, אנרגיה ופיננסים מצאה את עצמה תחת אש. במציאות החדשה ישראל ויכולותיה בתחומי המודיעין, ההגנה אווירית, הסייבר והטכנולוגיה, הפכה לשותפה בעלת ערך רב יותר.
אלא שבמקביל בן זאיד בונה גם יריבה פוטנציאלית. השותפות עם ממשל טראמפ בתחום ה־AI פתחה לאמירויות גישה לשבבים אמריקאיים מתקדמים, והיא מקדמת השקעות ענק בארצות הברית. אבו דאבי מבקשת למשוך אליה הון, חברות טכנולוגיה, מרכזי נתונים וכוח אדם איכותי ולהפוך למעצמה הטכנולוגית הערבית המובילה. השורה התחתונה: בן זאיד הוא שותף חשוב של ישראל, אבל גם מתחרה הולך ומתחזק על אותם נכסים שהפכו אותה למוקד טכנולוגי אזורי.
