דעהאני מתנצל שתקפתי את אופציית הסדר הטיעון עם נתניהו
דעה
אני מתנצל שתקפתי את אופציית הסדר הטיעון עם נתניהו
ההסדר עם ראש הממשלה המיועד טורפד בין היתר על ידי גורמים בתקשורת, וכיוון שנמניתי עמם, עליי להודות בטעות; כי הסדר זה היה נותן לו מוצא של כבוד, וסגירתו לא הותירה לו ברירה אלא להתנפל בכל הכוח כדי לנצח בבחירות; לעשות הכל, כולל הכל, וכך הגענו עד הלום - לממשלה החשוכה והקיצונית ביותר שתוקם כאן אי פעם
השאלות לקראת הקמת הממשלה החדשה מרחפות ממעל ומנקרות כעורבים. האם נכד של יהודי יוכל לראות כאן כדורגל בשבת? וביום ראשון, האם לנכד הזה יהיה עדיין את הבג"ץ כדי שיכיר בזכויותיו? האם איתמר בן גביר ישכנע את הדיפלומטים הזרים שהוא דמוקרט אמיתי? האם ה"מוות למחבלים" לא מיועד לערבים אלא רק למחבלים בלבד, ובלבד שלא מדובר במחבלים יהודים? והעיקר, האם בנימין נתניהו ינהל את המדינה כאילו אין לו משפט פלילי ולהפך, ינהל את משפטו כאילו אין מדינה שיש להחריב?
ועוד שאלה שנדחפה לאחרונה למרכז סדר היום: האם המשפט חשוב יותר מהמדינה. האם הבחירה בין הגרוע לגרוע יותר מחייבת להקפיא את החרם הפוליטי על נתניהו ולהצטרף אליו כדי להציל את המדינה משותפיו הכהניסטים, החרד"לים והחרדים. אפילו הנשיא יצחק הרצוג מייחל לאחדות הזו, שחשובה בעיניו מחרם המשפט.
הסדר הטיעון שטורפד בשלהי כהונתו של היועץ המשפטי היוצא אביחי מנדלבליט כלל את יציאתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים. הסדר שנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, נתן לו את ברכתו לאחר שהיטיב כדרכו לאזן בין השיקולים המתחרים. את ההסדר ההוא טרפדו שלושת אלה: גורמים פוליטיים, שהדליפו בטרם עת את בשורת ההסדר; גורמים משורות התביעה שנעלבו מכך שלא שותפו במהלך; וגורמים בתקשורת שצלבו את האופציה הזו. כיוון שנמניתי אז עם הגורמים האלה, עליי להודות היום שטעיתי, ולהתנצל. בעיקר בפני ברק, שלא רק טובת נתניהו היתה לנגד עיניו, אלא כנראה שגם תוצאות הבחירות האחרונות. מי שטרפד את ההסכם אז אחראי לממשלה שנקבל לא פחות ממרב מיכאלי, איימן עודה ויאיר לפיד.
ההסדר שטורפד נתן לנתניהו מוצא של כבוד. סגירת המוצא הזה לא הותירה לו ברירה אלא להתנפל בכל הכוח כדי לנצח בבחירות. לעשות הכל, כולל הכל, וכך הגענו עד הלום. עם העוצמות היהודיות שהבשורה המרכזית שלהן היא מדינת הלכה שכוללת פרובוקציה הרת אסון בהר הבית. ועכשיו הם מנסים לשכנע אותנו באחריותם הממלכתית, אבל אפילו נתניהו מתקשה להאמין להם ומנסה, כפי שטוענת ח"כ יוליה מלינובסקי, לשכנע להצטרף אליו כאלה שכבר הוכיחו אחריות ממלכתית כלפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן.
אלא הבעיה שלו היא לא רק המשפט. הנה, גנץ הלך איתו למרות המשפט, אף שהוזהר, וגם אותו הוא רימה. המשפט, כמו גם אופיו וההיסטוריה שלו הפכו אותו לאסור בנגיעה. לכזה שאנשים הגונים ובעיקר זהירים לא יחברו אליו. ולכן הנשיא הרצוג מודאג מהאופציה של ממשלה עם בצלאל סמוטריץ', בן גביר, אריה דרעי ויצחק גולדקנופף בלבד. והדאגה האמיתית הזו מציפה ביתר שאת את הדילמה: להיכנס לממשלת אחדות כדי לאזן את הסכנות או, כמו שאומרים רבים, תנו לו סוף-סוף לשלוט עם הימין-על-מלא שלו ונראה מה יקרה. הבעיה היא שכולנו נהפוך לשפני הניסיון של הממשלה החשוכה והקיצונית ביותר שתוקם כאן אי פעם. ממשלה שכוונתה להשליט הגמוניה יהודית, לנטרל את המשפט והדמוקרטיה, להחזיר את שרה ויאיר לשלטון על מלא.
הדילמה השייקספירית הנוכחית של "להצטרף או לא להצטרף" קורעת. ייתכן אפילו שבעם יש רוב לצירוף האחדותי הזה שימתן את הימין-על-מלא, אבל לאופציה הזו יש כרגע אפס תומכים באופוזיציה. אף אחד לא רוצה להיות הפראייר הבא של נתניהו. למרות המחיר, למרות האחריות המתבקשת, למרות שלאף אחד לא מגיע העונש הזה של ממשלת סמוטריץ'-בן גביר-דרעי-גולדקנופף בראשות אדם שמחלק את זמנו ותשומת לבו בין לשכת ראש הממשלה לבין בית המשפט המחוזי ושתי ועדות חקירה של האסון במירון והצוללות וכלי השיט. שלושה טריבונלים שחופרים בעברו של האיש שמופקד על עתידנו.
