הדרך לצמצום משבר האקלים עוברת בתעשייה המקומית
הדרך לצמצום משבר האקלים עוברת בתעשייה המקומית
נשיא המדינה יצחק הרצוג דיבר בוועידת האקלים בשארם א-שייח' על הצורך בשיתוף פעולה אזורי לפתרון משבר האקלים. אולם, לפני שפונים לשיתוף פעולה חיצוני, יש למצות את מלוא הפוטנציאל הקיים בישראל למיגור המשבר
"מצב חירום זה דורש מאיתנו לשלב כוחות. לא מחר, אלא ברגע זה ממש" - זו היתה קריאתו הסוחפת של נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג, למדינות המזרח התיכון, בתחילתה של ועידת האקלים בשארם א-שייח', שננעלת בימים אלה.
אין צל של ספק כי מימוש שיתוף הפעולה בין המדינות הוא צעד מהותי להגשמת חזון "המזרח התיכון המתחדש" וטיוב האינטרסים הכלכליים והבינלאומיים של ישראל, אך יש להגיד זאת בפה מלא – לפני שאנחנו פונים לשיתוף פעולה חיצוני, נכון כי נמצה את מלוא הפוטנציאל הקיים כאן בישראל למיגור המשבר. משמע, משפט זה נכון כי ייאמר "ברגע זה ממש" לתעשייה המקומית שלנו, שבידיה כוח משמעותי לצמצום פליטות גזי החממה.
בתוכנית המפורטת של מדינת ישראל להתמודדות עם משבר האקלים בין השנים 2026-2022 נכללים צעדים רוחביים ומקיפים לצמצום פליטת גזי החממה. בין המהלכים נמנים הפסקת שימוש בפחם, מעבר למקורות אנרגיה נקיים, תמיכה בפיילוטים להפחתת כמות הפסולת העירונית, איסור הטמנת פסולת לא ממוינת ועוד. על אף כל אלו, ישראל עדיין "מפגרת" בהישגיה הסביבתיים ביחס למדינות המתקדמות בעולם.
בהתחשב בכך, ועל רקע המציאות הגיאו-פוליטית שמוכיחה את הצורך של כל מדינה ש"הכוח יהיה בידיה", הדרך של ישראל לשנות את התמונה נעוצה בתעשייה מקומית מתקדמת, כזו שתפתח ותייצר פתרונות סביבתיים פורצי דרך בתחומים שיש להם השפעה מיידית על עולם הקיימות – מחזור, בנייה ירוקה, פודטק, אנרגיות מתחדשות ועוד.
זאת, לצד היכולת של תעשייה מקומית איתנה לאפשר למדינת ישראל עצמאות ייצורית, כשרק לאחרונה השלכות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הבהירו לנו את חשיבות הפחתת התלות במדינות זרות. את הדוגמה המרכזית לכך ראינו בהחלטת גרמניה לחזור להפעיל תחנות כוח פחמיות בשטחה בלית ברירה, כתוצאה מכך שרוסיה הפסיקה להזרים לשטחה גז טבעי. המשמעות - התלות ברוסיה הותירה אותה חסרת אונים בחיפוש אחר מקור ייצור גז חלופי, עד שזו הקריבה אג'נדה לשימוש באנרגיה ירוקה, שנועדה למנוע את ההתחממות הגלובאלית ומשבר האקלים.
מזה שנים אנחנו עדים למגמה שלילית ומטרידה, שמערערת את מקומו של הייצור הישראלי. על פי נתוני התאחדות התעשיינים, היקף החברות הישראליות שמחזיקות כיום מפעלים יצרניים בחו״ל עומד על כ-30%, זאת לעומת 20% בלבד בשנת 2008. התעשייה הישראלית כחול-לבן מאבדת את צבעיה הציוניים לטובת ייצור במדינות זרות עם כוח אדם זול ועלויות ייצור נמוכות, שנובעות בין היתר מרגולציה סביבתית מגוחכת בהשוואה לדרישות הסביבתיות מיצרנים בישראל.
זהו צו השעה לאותם התעשיינים הישראלים להפסיק לסגור קווי ייצור ומפעלים ולתרום מיכולותיהם וניסיונם הרב למען מדינתם, וזאת כמובן לצד הכרה ומודעות מדינית בתעשייה כנדבך מהותי למיגור המשבר, כל זאת בפיתוח חדשנות פורצת דרך להפחתת גזי החממה בעידוד קברניטי המשק.
כך למשל, התעשייה המקומית יכולה לקדם בנייה ירוקה, הכוללת שימוש בחומרי גלם ובנייה ממוחזרים שיגבירו תהליכי כלכלה מעגלית ויקטינו את כמויות פסולת הבנייה המוטמנת ואת צריכת האנרגיה במבנים. אמנם תקן הבנייה הירוקה הגדיל את היקף המבנים שנבנים מחומרים ידידותיים לסביבה, אך זה לא מספיק. לנוכח ההשקעות העצומות במגורים ותשתיות בימים אלו ולאורך השנים הקרובות, הרי שיש חשיבות עליונה בהשקעה בפיתוח מוצרי בנייה עם השפעה קטנה יותר על הסביבה.
בהתאם לכך, יש להגדיל את משקל חומרי הבנייה הירוקים בניקוד הקובע מהי בנייה ירוקה, תוך מתן עדיפות לחומרי בנייה מקומיים, שחוסכים את הפליטות הנובעות משינוע מוצרים ממדינות אחרות. מהלכים שכאלה יגבירו תהליכי הכלכלה מעגלית, יקטינו את כמויות פסולת הבנייה המוטמנת, ישפרו את צריכת האנרגיה במבנים ויתרמו למאבק של ישראל בהפחתת הפליטות.
אלי כהן הוא יו"ר איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה בהתאחדות התעשיינים ומנכ"ל תרמוקיר
