מזל טוב! ישראל שברה עוד שיא
מה שקרה בנתב"ג לפני כמה ימים נרשם כאחד ממחדלי התעופה הגדולים שנראו כאן. אלפי נוסעים נתקעו במשך שעות, מזוודות נערמו, טיסות התעכבו והמערכת התקשתה לתפקד.
ומה שעצוב במיוחד בהישג המפוקפק הזה הוא שכל הסימנים היו גלויים לאורך הדרך. כבר שבועות שעובדי נתב"ג התריעו על מחסור בכוח אדם ועל חוסר היערכות לקיץ, אך הקריאות נותרו ללא מענה. העומס הגיע, והמערכת קרסה בדיוק במקום שבו כולם ידעו שהיא עלולה לקרוס.
זה לא קרה פתאום. בשנת 2019 עמדו לרשות שדות התעופה כ־1,700 עובדי ביטחון; היום נותרו כ־600. את היתר הוציאו לחל"ת בקורונה ולא החזירו. במקום לבנות מחדש כוח אדם מקצועי ויציב, העדיפו במטה לגייס ולהיפרד מעובדים שוב ושוב, בשם אותה "גמישות תקציבית". את המחיר שילמו הנוסעים.
והוועד? הוא תסמין. כשכל הכוח מרוכז במקום אחד, הדרך היחידה להשמיע קול היא לאיים, לשבש ולייצר כותרות. זה אינו ניצחון של העובדים על ההנהלה, אלא ביטוי למבנה שאינו משאיר ערוץ השפעה אחר מלבד הפעלת כוח.
עכשיו תחליפו את המילה "נתב"ג" ב"מערכת החינוך".
שנים מתריעים על הישגים נמוכים במבחנים הבין־לאומיים, על פערים מהגדולים בעולם המערבי ועל מורים טובים שעוזבים כבר בשנותיהם הראשונות. כולם מכירים את הנתונים ואת המחסור, אך מי שחווים את המשבר — מנהלים, מורים, הורים ותלמידים — עדיין רחוקים ממוקדי ההחלטה.
התקציבים, התקנים, השכר, התוכניות והנהלים נקבעים במטה משרד החינוך. המנהלים נושאים באחריות לתוצאות בלי סמכות אמיתית על הכלים והאנשים. הם נדרשים לתת דין וחשבון על הישגים, נשירה ואיכות ההוראה, אך כמעט שאינם יכולים לעצב בעצמם את הצוות שאמור להתמודד עם האתגרים האלה.
גם בהסכמי המורים הוותק מנצח כמעט כל פרמטר אחר: קשה לתגמל איכות, יוזמה ומצוינות, וקשה להוציא מהמערכת מי שאינם מתאימים עוד לתפקיד.
מנהל בית ספר אינו יכול לתגמל מורה מצוינת לפי תרומתה, להתאים את כוח האדם לצורכי תלמידיו או לבנות לצוות מסלול התפתחות אמיתי. וכשעולה פתרון כמו חוזים אישיים, שיאפשרו למשוך אנשי מקצוע מצוינים ולתגמל איכות, הוא נתקל מיד בהתנגדות. כוח נענה בכוח, כבר אמרנו.
כמו בנתב"ג, גם ארגוני המורים יכולים לשתק מערכת שלמה. ברגע הזה כולנו רוצים רק שהילדים יחזרו לכיתות, ולכן המדינה קונה שקט בעוד הסכם זמני, תוספת רוחבית ודחייה של השינוי האמיתי. אבל שקט איננו פתרון. צריך להיות מוכנים גם לעימות, לא כדי להחליש את המורים, אלא כדי לחזק את המערכת ואת אנשי החינוך הטובים שבתוכה.
ובכל פעם שהמדינה דוחה את ההכרעה, המשבר אינו נעלם; הוא רק חוזר גדול, יקר וכואב יותר עבור כולנו, ובעיקר עבור הילדים והמורים שנשארים במערכת.
הגיע הזמן לשינוי מבני עמוק: להעביר תקציבים, סמכויות ואחריות מהמטה לבתי הספר; לאפשר למנהלים לבחור, לתגמל ולנהל את צוותיהם; ולתת למי שמחזיקים בידע ובאחריות גם את הכוח להחליט. כי מערכת שאינה סומכת על אנשי השטח שלה תמשיך להתריע, להתעלם — ולבסוף לקרוס.
חגית מוריה-גיבור היא מנכ"לית ארגון עוף החול – להתחדשות החינוך בישראל
