החזית הירוקה
משקיעים מאות מיליונים בהרס הים: תוכנית הדיג שמאיימת על ביטחון המזון
התוכנית של משרד החקלאות להשקיע 310 מיליון שקל בהרחבה משמעותית של ענף הדיג נועדה להגדיל את “ביטחון המזון” בישראל. אלא שדיג תעשייתי גורם להשמדת מערכות אקולוגיות, והצעד של ישראל רק יתרום להגברת האיום על ייצור מזון בעידן של שינויי אקלים. כדי להשקיע באופן בר קיימא יש לעבור למזון מן הצומח
בשנים האחרונות הולך ומתגבר השיח במשרד החקלאות על "ביטחון מזון", ולאחרונה אף התווסף הביטוי לשם המשרד. הסיבות לכך ברורות: שיבושי שרשראות אספקה ושינויי אקלים שמאיימים על ייצור המזון מאלצים מדינות להפוך את החקלאות שלהן לבת־קיימא. אולם בזמן שמשרד החקלאות לא הציג שום תוכנית רחבה להתמודדות עם האתגרים, בשבוע הבא יפרסם תוכנית שעלולה דווקא להחמיר בעיות סביבתיות: הקמה של ענף דגה משמעותי בהשקעה ענקית של כ־310 מיליון שקל בחמש השנים הקרובות.
רק 9% מהדגים המגיעים היום לצלחת בישראל, מקורם בייצור או דיג מקומי. מרבית הענף נשען על יבוא, ולכן גם חשוף יותר לטלטלות בעת משבר עולמי. אולם תעשיית הדיג, גם אם נחשבת לכזאת שפולטת פחות גזי חממה בהשוואה לענף מזון אחר מן החי, היא הרסנית לאוקיינוסים ולמערכות הטבעיות. עשרות שנים של דיג יתר הביאו לירידה חדה באוכלוסיות דגים וגרמו נזק למערכות הימיות. מאות אלפי יונקים ימיים, עופות ים וצבי ים נלכדים בשוגג ברשתות הדיג מדי שנה, לצד עשרות מיליוני כרישים. רבים מהם מינים מוגנים הנמצאים בסכנת הכחדה, וחלקם נמצאים על סף הכחדה. לפי הערכות זהירות, כ־650 אלף יונקים ימיים נהרגים או נפצעים קשה מדי שנה על ידי תעשיית הדיג המסחרית.
גם כשלא מדובר בדיג מסחרי אלא בחקלאות ימית המתבססת על בריכות גידול ביבשה או בים, הנזק עשוי להיות גדול. חוות ימיות מכילות לרוב דגים בצפיפות רבה, תוך התפשטות טפילים שונים ושימוש מוגבר באנטיביוטיקה וחומרי הדברה הזולגים למערכת הימית ופוגעים בה. רבים מהדגים בחוות הללו הם טורפים ימיים, מה שמאלץ דיג מסיבי של דגים קטנים, שפוגע במערכות האקולוגיות באוקיינוס ובים. נדרשים 2.5 ק"ג של דגי אוקיינוס כדי לייצר חצי קילו של דגי חווה, ולפי אחת ההערכות, כ־37% מפירות הים שנלכדים נטחנים כמספוא לדגי חוות. החוות האלו גם מייצרות פסולת. על פי כתב העת “Science”, חוות סלמון בגודל 2 דונם יכולה לייצר פסולת כמו עיר בת 10,000 איש. כך, למשל, חוות סלמון בקולומביה הבריטית מייצרות פסולת כמו עיר בת חצי מיליון איש.
בשבוע הבא יציג משרד החקלאות "תוכנית אסטרטגית" להגדלת ייצור הדגים ולהגדלת הצריכה המקומית מ־19 ק”ג לנפש ב־2023 ל־30 ק״ג ב־2040. בין היתר, המשרד מתכנן להקים חוות דגים בים בהיקף של 39 אלף טונות, בריכות דגים ביבשה וב־RAS (מתקני גידול סגורים שבהם המים מושבים למתקן וניתן לגדל דגים בצפיפות גבוהה ובשליטה על תנאי הסביבה) בהיקף של 39 אלף טונות, ביות טונה כחולת סנפיר וביות סלמון במערכת יבשתית בהיקף של 22 אלף טונות והחייאת כ־5,000 דונם של בריכות נטושות במישור החוף. כמו כן יושקעו 100 מיליון שקל בענף האצות ובחדשנות.
תעזבו את הטונה בשקט
גידול טונה משול לקידום גידול של בשר בקר ביבשה מבחינת צריכת קרקע, מים ומספוא
מבחינת משרד החקלאות, הרחבה משמעותית של ענף הדגה בישראל תספק מקומות עבודה רבים, ותגדיל את ההיצע המקומי לצרכן. המשרד גם ציין כי כלובי הדגים בים ״נמצאים בסביבה ימית חשופה ופתוחה, אך זו סביבה ימית בריאה ונוחה לדגים, ואין תופעה משמעותית של תחלואה״.
אלא שבמכלול הדברים התוכנית עלולה לגרום נזק סביבתי גדול ולפגוע משמעותית בבעלי החיים. יתר על כן, בעולם של שינויי אקלים ונזק חסר תקדים למערכות האקולוגיות, על משרד החקלאות נמתחת ביקורת בשל רצונו להגדיל כמעט פי שניים את צריכת הדגים בישראל, בניגוד למפת דרכים למערכות מזון שגובשה בישראל ב־2021, ולפיה חקלאות מים תהווה מקור משלים לחלבון, אולם כעת היא נהנית מתקציב ענק בעוד תחומים אחרים נזנחו או תוקצבו באופן שולי.
הפורום הישראלי לתזונה בת־קיימא פנה למשרד החקלאות וציין כי קיים קונצנזוס רחב על הצורך בצמצום צריכת מזון מן החי, תעשייה הצורכת משאבים סביבתיים רבים בהרבה ממזון מן הצומח. ״קל להתרשם ששיקולי סביבה לא נלקחו בחשבון כלל בהכנת התוכנית״, מסכם הפורום. ״סקטור החקלאות מסתמך על ניצול משאבי טבע ומייצר זיהום סביבתי ניכר. חלק גדול מהצמיחה של החקלאות הימית בתוכנית מבוסס על גידול דגים במערכות עם אימפקט סביבתי גדול.
1 צפייה בגלריה
שר החקלאות אבי דיכטר. בשבוע הבא יציג תוכנית להגדלת צריכת הדגים מ־19 ק”ג לנפש ב־2023 ל־30 ק״ג ב־2040
(צילום: אבי מועלם)
״גידול טונה בים הפתוח הוא אחת משיטות הגידול הכי לא סביבתיות שקיימות. קידום גידול טונה משול לקידום גידול של בשר בקר ביבשה מבחינת צריכת קרקע, מים, מספוא ועוד. קל להתרשם שהמהלך נובע משקולים כלכליים של היצרנים ולא שיקולי ביטחון תזונתי או סביבה״. עוד צוין כי כלובי דגים ימיים עלולים אף לפגוע בשמורות ימיות, מה שמצריך מחקר מעמיק.
המשרד להגנת הסביבה כלל לא בחן את התוכנית ואת השלכותיה הסביבתיות, שכן היא טרם הוצגה לו במלואה. לפי המשרד, “לא התקבלה התייחסות מקיפה להיבטים הסביבתיים בתוכנית כפי שהוצגה בשלב שיתוף הציבור. סוכם כי יגובש פרק סביבתי לתוכנית, אך הוא טרם הוצג למשרד״.
החברה להגנת הטבע הגיבה אף היא לתוכנית: ״תעשיית הדיג צורכת קרקע, משפיעה על חיות הבר, מטילה שפכים ופסולת ומביאה לפליטות מזהמים. כל אלו לא מקבלים ביטוי בתוכנית, וזה כשל מהותי. הסוגיה הסביבתית אינה נושא קוסמטי. הגדלה משמעותית של התעשייה תוביל לצורך לייצר מזון לדגה הזו בהיקפי ענק, תוך הסתמכות על יבוא. כיצד תהליך כזה מספק ביטחון מזון, אם המשאב הבסיסי של המוצר מתבסס על יבוא?״
בעמותת אנימלס אומרים: ״הדגים ־ אולי בעלי החיים המנוצלים ביותר בתעשיית המזון – עדיין לא זוכים להגנה מינימלית. אנחנו קוראים לשר החקלאות שלא לאשר את תוכנית חקלאות המים במתכונתה הנוכחית, לטובת בחינה אמיתית של חלופות מקיימות כמו גידול אצות. את התקציבים האלה אפשר, וחייבים, להפנות לתמיכה בירקות, דגנים וקטניות, שהם הבסיס הבריא, הסביבתי והחברתי לביטחון מזון אמיתי. מדובר בהשקעה של מאות מיליונים מכספי הציבור בפרויקט עתיר סיכונים מוסריים, סביבתיים, תברואתיים וכלכליים, שנועד לשרת קומץ בעלי עניין. אסור שזה יקרה״.
במצב אידיאלי גידול דגים בחוות ימיות או בריכות יכול, אולי, להפחית נזק אחר של התעשייה: הנזק של מכמורות הדיג, הגוררות רשתות ענק על קרקעית הים, פוגעות בערכי טבע וסוחפות איתן מכל הבא ליד — חיות קטנות כגדולות.
הרוב נזרק לפח
דיג מכמורת עולה לאירופה כ־11 מיליארד יורו בשנה, ו־75% מהשלל הנלכד מושלכים לפח
הענף אף גורם נזק כלכלי ענק בעולם. לפי מחקר שפורסם ב”Research Square” בחודש שעבר, דיג מכמורת עולה לאירופה כ־11 מיליארד יורו מדי שנה בסובסידיה ממשלתית ופליטות גזי חממה, שעה ש־75% מהשלל הנלכד ברשתות מושלכים לפח. למרות זאת, במשרד החקלאות מתנגדים להשבתה של מכמורות הדיג, ואף לא טורחים לקדם חקיקה שתפחית את ההשפעות השליליות של הענף, כמו התקנת מצלמות על מכמורות כך שהמדינה תוכל לוודא שאינן נכנסות לאזורים אסורים לדיג. גם ההצהרות ארוכות השנים של משרד האנרגיה כי המכמורות יושבתו בשל הסיכון שהן מהוות לקווי גז לא יצאו לפועל, וכעת תוכנית משרד החקלאות מתעלמת מהנזק של אותו ענף.
נושא נוסף שמשרד החקלאות מתעלם ממנו באופן שיטתי הוא רווחת בעלי החיים בתעשיית המזון. החלטת ממשלה מ־2015 מחייבת את המשרד לגבש תקנות רווחה שיפרטו סטנדרטים מינימליים להחזקת בעלי החיים בענפי המשק השונים עד 2018. אולם מאז הותקנו רק תקנות העוסקות בתרנגולות בתעשיית הביצים, וענף הדיג זכה לפטור. לפי תנו לחיות לחיות, ״כחמישית מהדגים המוחזקים במשקים אלו מתים בסבל רב ממחלות, מצפיפות חריגה וממחסור בחמצן, עוד בטרם הגיעו לשווקים. ב־2024 שווקו בישראל, על פי נתוני משרד הבריאות, דגים במשקל של כ־15 אלף טונות, אך באותה שנה מתו מהתנאים הירודים דגים במשקל של כ־3.5 טונות. שיעורים אלה מעידים על היקפי הסבל בתעשייה ועל היעדר היעילות הכלכלית שלה״.
ממשרד החקלאות נמסר כי הם בוחנים את הנתונים.
