"הקצב של התקשורת והרשתות החברתיות, לא מותיר לחזקת החפות סיכוי אמיתי"
פורום בכירות ובכירי ענף המשפט בתחום הצווארון הלבן שיתקיים בשבוע הבא יתייחס בין היתר לסוגיה רלוונטית ואקטואלית במיוחד: הפער שבין חזקות החפות המשפטית לבין הדין שעלול להיחרץ בזירה הציבורית. לקראתו, התייחסו עורכי דין בכירים בתחום לסוגיות הבוערות
בעידן שבו חקירות, כתבי אישום ופסקי דין נבחנים כמעט בזמן אמת גם בזירה הציבורית והפוליטית, השאלה אינה רק מה קובעות הראיות ומהם גבולות הסמכות של רשויות האכיפה. היא נוגעת גם לאמון הציבור בהליך עצמו. במקביל, וביתר שאת בימים אלו, ענף הצווארון הלבן מתמודד עם הגבול שבין ביקורת לגיטימית על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לבין ההנחה שהחלטותיהם נובעות ממניעים פוליטיים. בנוסף, הפער שבין חזקת החפות המשפטית לבין הדין שעלול להיחרץ בזירה הציבורית, הולך ומעמיק ומצריך בקרה והתייחסות מכלל הצדדים. על הרקע הזה, ולקראת פורום בכירות ובכירי ענף המשפט בתחום הצווארון הלבן, שוחחנו עם עורכי הדין המובילים ועל הקונפליקט שקיים בענף: כיצד ניתן לשמור על שקיפות, על חופש הביקורת ועל זכויות חשודים ונאשמים, מבלי לפגוע באמון הנחוץ לתפקודה של מערכת אכיפת החוק. בכתבה לקחו חלק עו"ד ינון סרטל, שותף בסרטל לזר, משרד עורכי דין, עו"ד אפרת נחמני בר בעלים ומייסדת נחמני בר עורכי דין עו"ד טליה גרידיש, בעלת משרד טליה גרידיש משרד עורכי דין ועו"ד רן כהן רוכברגר מייסד ובעלים, רן כהן רוכברגר משרד עורכי דין.
חקירה של איש ציבור או גורם פוליטי, בפרט בשנים האחרונות, הופכים כמעט תמיד למחלוקת פוליטית. האם הגענו למצב שבו הציבור שופט את עבודת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט בהתאם לזהות הפוליטית של החשוד או הנאשם?
סרטל: "האופן שבו שופט הציבור את עבודת גורמי האכיפה הנה השתקפות של הדרך בה פועלים גורמים אלה. קשה להתעלם מהעובדה, שבשנים האחרונות מקבלת ביטוי מובהק, לפיה אכיפת החוק במדינת ישראל מופנית כלפי צד אחד של המפה הפוליטית בעוד חשדות כלפי הצד השני זוכים להתעלמות מוחלטת. הדבר בא לידי ביטוי באכיפה בררנית הנעשית על פי זיהויו הפוליטי של החשוד. למרבה הצער, בתי המשפט, שאמורים לפקח על שיקול הדעת של גורמי האכיפה ולהעניק הגנה לחשודים ונאשמים כלפיהם מופעלת אכיפה פסולה זו, טרם השמיעו קולם בנושא. כולי תקווה שבשנת המשפט הבאה יכניסו בתי המשפט תוכן בהגנה מן הצדק שנקבעה בחוק ויעבירו מסר ברור לפיו אכיפה בררנית הנה פסולה ואין להשלים עם קיומה במדינה דמוקרטית".
נחמני בר: "המצב המתואר בשאלה אכן קיים והוא ביטוי למציאות עגומה מאוד ובעיניי גם מאוד מדאיגה: השיח המשטיח שהתפשט בכלל בתרבות הישראלית, שבמסגרתו כל דבר מרודד לעמדה פוליטית כזו או אחרת תוך שהמחזיקים בעמדות פוטרים את עצמם מהמלאכה המורכבת והחשובה של הכרות עם העובדות, חלחל גם להתייחסות הציבורית למערכת המשפט. התוצאה קשה: עמדות מובנות מראש, ויחס ידוע מראש לכל התפתחות משפטית בהתאם לעמדה הפוליטית. זה מצב שחותר תחת המהות הבסיסית ביותר של משפט ושל צדק: בירור עובדתי קפדני, הקפדה על דיני ראיות ונטל הוכחה של מעל ספק ספק, ובעיקר הכרעה לגופו של אירוע קונקרטי. צדק הוא לעולם פרטני. עמדה נחרצת מפוזיציה פוליטית היא היפוכה של מלאכת עשיית הצדק. המפסידים, אגב, הם כולנו ללא יוצא מן הכלל".
גרידיש: "במידה רבה, כן. הזהות הפוליטית הפכה למסנן שדרכו הציבור בוחן את ההליך הפלילי. אותה חקירה נתפסת כרדיפה פוליטית בעיני מחנה אחד וכאכיפה מתבקשת בעיני האחר. הסכנה היא שהדיון עובר מבחינת הראיות לבחינת הזהות, וכך נפגעת היכולת לקיים שיח ענייני על פעולתן של רשויות האכיפה".
כהן רוכברגר: "התשובה לכך היא שכן, ובעיניי זו אחת התופעות המדאיגות ביותר של השנים האחרונות. רוב הציבור כבר לא שואל "יש ראיות?" אלא "נגד מי החשד?". התשובה לשאלה הזו קובעת מראש בעיני רבים מהציבור אם החקירה שמתנהלת היא "רדיפה" או "אכיפה אמיצה", והדיון המקצועי נפגע עוד לפני שהתחיל ותש כוחו מול כותרות מהדהדות. עם זאת, לא נכון להטיל את כל האחריות על הציבור. חלק ממנה מוטל על רשויות האכיפה עצמן: הדלפות מחדרי החקירות, חקירות שנמשכות שנים והחלטות שאינן מנומקות לציבור מזינות את החשד להטיה ולמוטיבציות לא ענייניות. בתיקי צווארון לבן בממשק שבין הדרג המדיני, מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות הפער אולי עמוק עוד יותר. בתיקים האלה חלק ניכר מחומר הראיות אסור בפרסום ומי שלא יכול לראות את הראיות נוטה יותר". לשפוט לפי הזהות של החשוד.
עד כמה לדעתך הדבר פוגם באמינות ובמעמדה של מערכת המשפט בישראל?
נחמני בר: "העיסוק הציבורי הדוגמטי במערכת המשפט, יחד עם פעילות מובנית של גורמים בעלי אינטרס לפגוע בה ובלגיטימיות שלה - פגע ופוגע קשות במעמדה של מערכת המשפט, ולדעתי, גם אם בצורה לא מודעת, כבר חלחל פנימה במקרים מסיימים ומשפיע, גם אם באופן עקיף, על ההתנהלות".
גרידיש: "הפגיעה באמון הציבור משמעותית. מערכת המשפט חייבת לא רק לפעול במקצועיות ובענייניות, אלא גם להיתפס ככזו. עם זאת, יש להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין ייחוס אוטומטי של מניעים פוליטיים לכל החלטה. הדרך להשיב את האמון אינה להשתיק את הביקורת, אלא להגביר שקיפות, להסביר החלטות ולשמור על עקביות".
כהן רוכברגר: "הנזק עמוק, ובראייתי הוא לא תיאורטי. מערכת המשפט נשענת על אמון הציבור ולא על כוח. גם הצד המפסיד בהליך המשפטי מקבל על עצמו את ההכרעה המשפטית כשהוא מאמין שהיא התקבלה משיקולים ענייניים. כשהגשה של כתב אישום נראית לפעמים כריצוי של הלכי רוח בציבור, כשזיכוי מוצג כקנוניה וכשהגשה של ערעור נדמית כרדיפה, בדיוק הנכס הזה נשחק. המחיר הכבד לא נעצר רק בתיקים המתוקשרים. הוא זולג ומגיע גם לנחקר מן השורה, לעד שמהסס לשתף פעולה ולעובד ציבור שחושש לחשוף פגם בהתנהלות. המענה לכך צריך להיות שקיפות ועקביות. רשות שמנמקת את החלטותיה, כולל החלטות לסגור תיק, מקפידה על לוחות זמנים סבירים, חוקרת על מנת לחשוף הדלפות של חומרי חקירה, תחזיר לעצמה את הלגיטימציה שהשיח הפוליטי שוחק. עצמאות אין פירושה התעלמות מביקורת, אלא קבלת החלטות שעומדות מול ביקורת ועומדות". במבחן הביקורת.
האם חזקת החפות עדיין קיימת בתיקים מתוקשרים? כאשר שמו של חשוד מתפרסם והנזק המקצועי והציבורי כבר נגרם, האם יש מקום לשנות את הכללים בנוגע לפרסום שמות חשודים?
סרטל: "פרסום שמות חשודים עם תחילת החקירה או בסמוך לה הוא סימן מובהק לכך שחזקת החפות לא קיימת עוד במערכת המשפט בישראל. מרגע בו פורסם שמו של אדם, ובמיוחד של איש ציבור, באופן הקושר אותו במעשים פליליים, חזקת החפות לא תועיל לו עוד ובעיניי הציבור אשמתו הוכחה ובקהל ישירים לא יבוא עוד. זהו רק ביטוי אחד, ויש רבים נוספים, לכך שחזקת החפות לא עומדת עוד לחשודים ולנאשמים בישראל ונושא זה בכללותו חייב לעבור רפורמה שלמה במסגרתה: יאסר פרסום שמם של חשודים לפחות עד הגשת כתב אישום, יוגבלו סמכויות תפיסת הרכוש על ידי גורמי החקירה ותוחזר עטרת דיני הקבילות בבתי המשפט ליושנה".
נחמני בר: "בעיני, בתיקים מתוקשרים, חזקת החפות כבר מזמן הפכה לאות מתה. עוד בשלבים הראשוניים של החקירות ישנן הדלפות מגמתיות ולעיתים כבר מכונות יח"צ משומנות מתחילות לעבוד. העובדה שמערכת אכיפת החוק בוחרת שוב ושוב שלא לחקור את עצמה לעומק וביושר ולמגר את תופעת ההדלפות המגמתיות - רק פוגעת באמינות ובלגיטימיות של המערכת כולה. אלא שלצערנו, כפי שעלה קודם, קשה לנהל היום דיון ענייני, משפטי וערכי - ללא תיוג פוליטי ומבלי להיסחף לצונאמי של סיסמאות שטוחות, משטיחות וריקות מתוכן. הפער בין הקצב של התקשורת ובעיקר הרשתות החברתיות לקצב האיטי של ההתנהלות המשפטית - לא מותיר לחזקת החפות סיכוי אמיתי. עד שיושלם הליך הבירור העובדתי לא רק שחלקים בציבור גיבשו דעה מוגמרת, הנושא עצמו כבר הפך ל "חדשות של אתמול", או, במקרה השכיח יותר, לחדשות של לפני ארבע או חמש שנים. המושג עינוי דין מקבל במקרים הללו משמעות מוחשית של חיי ייסורים לא רק תחת העננה המשפטית המרחפת אלא גם תחת גינוי וקלון ציבוריים חריפים, והשלכות פיננסיות קשות. פעמים רבות, גם זיכוי לאחר שנים איננו "טיהור" במובן של מירוק מלא של החשדות והכתם. במקרים אלה, חזקת החפות משולה למפרש מרופט קרוע שהרוח, רוח הקלון והשיפוט המהיר והאכזרי, עוברת דרכו ללא הפרעה. הנזקים במידה רבה בלתי הפיכים. דווקא לאור ההשלכות הקשות, ובמיוחד לאור הקצב האיטי של מערכת המשפט בכלל ובתיקי צווארון לבן בפרט - ראוי היה לשנות את הכללים מן היסןד. מקום שבו אין אינטרס ציבורי מובהק בפרסום (כגון סיכוי ממשי ומוחשי לאיתור קורבנות נוספים) - יש להימנע מכך. זהו הכלל הראוי בעיני".
גרידיש: "חזקת החפות קיימת בדין, אך בתיקים מתוקשרים הפרסום עלול לחרוץ את דינו של החשוד בזירה הציבורית עוד בטרם הוגש כתב אישום. אין מקום לאיסור גורף, אך יש להתיר פרסום שם רק כאשר קיים אינטרס ציבורי ממשי הגובר על הפגיעה הצפויה באדם. במקרה של סגירת התיק או זיכוי, יש להבטיח שהציבור ייחשף לתוצאה ולא יישאר רק עם החשד".
כהן רוכברגר: "חזקת החפות קיימת באולם בית המשפט. מחוצה לו, בעיקר בתיקים מתוקשרים, היא הפכה לא פעם לסיסמה. מניסיוני, לא פעם, ביום שבו שמו של חשוד מתפרסם נגזר דינו המקצועי והציבורי, ובוודאי כשמוגש נגדו כתב אישום. בתחום הביטחוני המחיר כבד במיוחד - קצין בכיר או מנהל בתעשייה ביטחונית עלול לאבד באחת את הסיווג הביטחוני, את מקום עבודתו ואת הקשרים עם לקוחות בחו"ל מרגע שהוא נחקר באזהרה - ועוד לפני שהוחלט אם להגיש נגדו כתב אישום. כשהתיק נסגר כעבור שנה או שנתיים, ההודעה על כך מתפרסמת בשולי החדשות, אם בכלל. שם טוב שאבד לא חוזר גם בפסק דין מזכה, ולכן צריך להגן עליו לפני שהוא אובד.
אני בדעה שצריך לשנות את הכללים בכמה היבטים. אחד מהם נוגע למגיפה של הדלפת חומר חקירה ושל ״תדרוכים״ מגמתיים מצד חוקרים ופרקליטים - כשאלה מכוונים כמובן להציג את ״רשעותו״ של החשוד ואת הראיות המרשיעות כביכול שנאספו נגדו. הדלפות אלה, שזוכות לתהודה עיתונאית עוד בשלבים ראשונים של החקירה הם רעה חולה, שלמרבה הצער נהנית מחסינות בפועל מצד המערכת מפני חקירות ומיצוי הדין עם המדליפים, בתואנות שונות. בעיניי נדרשת אכיפה ממשית בתחום על מנת לעקור משורש פרקטיקה פסולה זו, לחזק את טוהר ההליך המשפטי, ולצמצם את הפגיעה הקשה במי שצריכים להיות באמת מוחזקים כחפים מאשמה עד אם זו תוכח".
"המלחמה יצרה רבדים חדשים"
נחמני בר אף מתייחסת לאחת מהשלכות הלחימה האחרונה, שהובילו בין היתר לחקירות ולעיתים לכתבי אישום כנגד גורמי מערכות הבטחון בתחומי הצווארון הלבן. "אין ספק שהמלחמה יצרה רבדים נוספים או 'אופקים חדשים' בתחומי הצווארון הלבן. מחד אנשי מערכות הבטחון (ומערכות נוספות במדינה) נדרשו לגלות יצירתיות וגמישות, גם כלכליים. זאת, לנוכח האתגרים הביטחוניים והלאומיים ובעיקר לנוכח הצורך האקוטי לפעול באופן מיידי לנוכח המצב שנכפה עלינו. בין אם מדובר ביצירתיות כדי להתמודד עם האתגרים הישירים בהיבטי מודיעין ובין אם מדיבר באינטרסים לאומיים רחבים יותר (כגון הסברה) - נוצר צורך אקוטי לפעולות מהירות ויעילות ובעיקר יצירתיות ו"מחוץ לקופסה". דחק הזמנים לא אפשר תמיד לעבוד במסלול האישורים הרגיל, ובוודאי שלא במסלול המכרזים. שנים אחר כך, מערכות האכיפה נכנסו לפעולה כשהן בוחנות את ההתנהלות בפריזמה של התנהלות שגרתית בזמני רגיעה. לטעמנו, מבלי לשקלל מספיק את זמני החירום ומשמעותם, את הדחיפות שנדרשה, את תחושת הדחק ואת המניע החיובי והראוי שעמד בבסיס המעשים רובם ככולם. בחלק מהמקרים הליכי שימוע הובילו לאיזון הראוי, אבל במקרים אחרים - ההכרעה עוברת לבתי המשפט. הבעיה היא שלאור קצב ההתנהלות האיטי שמאפיין את מערכת המשפט, והמורכבות התיקים - הכרעות צפויות להתקבל רק בעוד שנים ארוכות. השאלה המשפטית היא האם בתי המשפט יוכלו לתת ביטוי לזמני החירום הקשים גם ממרחק של שנים. לזיכרון האנושי יש נטייה להיטשטש ולטשטש פרטים וחוויות של מציאות שמצד אחד שטפה את הפרטים לתוכה כנחשול ומצד שני מילים מתקשות להמשיגה באופן מוחשי. ככל שעובר הזמן מלאכת ההגנה תהיה מורכבת וקשה יותר. .השאלה הציבורית היא האם הציבור יוכל לקבל את ההכרעות המשפטיות לא דרך הפריזמה המעוותת של דעה פוליטית כזו או אחרת אלא לנהל דיון ענייני לגופו של עניין: החל ממדיניות מערכת האכיפה כלפי אנשי מערכת הבטחון וכלה בהכרעות השיפוטיות. שתי השאלות הללו שמרחפות באוויר תלוונה אותנו עוד שנים ארוכות".
