יותר יבוא, פחות ייצור מקומי: הסיכון לביטחון המזון בישראל
העולם כבר הבין שה"כפר הגלובלי" הפך ל"מבצר לוקלי", אך ישראל עדיין מתנהגת כאילו תמיד תהיה אונייה בדרך, תמיד יהיה ספק בחו"ל ותמיד ניתן יהיה להחליף מפעל ישראלי ביבוא. בשנת ה־100 שלנו צפויה אוכלוסיית ישראל לחצות את קו 16 מיליון איש. אם לא נשנה כיוון, אנו עלולים למצוא את עצמנו תלויים הרבה יותר ביבוא מזון ופגיעים יותר לשיבושים באספקה העולמית.
במשך עשרות שנים חשבו כי העולם הוא כפר גלובלי קטן. למה להחזיק מפעל בישראל אם אפשר להביא את אותו מוצר באונייה? למה לשלם על ייצור מקומי, כוח אדם, רגולציה וציוד כשאפשר להזמין מכולה מחו"ל? אלא שהקונספציה הזאת קרסה לחלוטין.
קורונה, מלחמת רוסיה־אוקראינה, המזרח התיכון, הים האדום, החות'ים, מצר באב אל־מנדב, המאבק בין ארצות הברית לסין, מלחמות מכסים, מגבלות יצוא ומשברים אקלימיים. בזה אחר זה הגיעו האירועים שהזכירו לעולם אמת פשוטה: שרשרת אספקה בינלאומית היא מערכת יעילה מאוד, עד לרגע שבו היא מפסיקה לעבוד.
מדינות רבות כבר הפנימו זאת. השיח הכלכלי בעולם השתנה מ"יעילות בכל מחיר" ל"חוסן בכל מחיר". ממשלות רוצות לדעת שיש להן יכולת מקומית לייצר מזון, אנרגיה, תרופות ורכיבים חיוניים גם כשהעולם סביבן אינו מתפקד כרגיל.
אבל בישראל, הסיכון אינו מתמצה רק במשברי אקלים או בנתיבי שיט חסומים. מול עינינו מתרחש משבר תקדימי חמור בהרבה: האיום בחרם כלכלי ובידוד בינלאומי.
אם בעבר היה קונצנזוס עולמי גורף שלפיו מזון ותרופות הם צרכים הומניטריים בסיסיים המוחרגים מכל סכסוך ומכל משטר סנקציות, כפי שראינו אפילו במקרה רוסיה, כיום הגבולות הללו נמחקים במהירות בכל הנוגע לישראל. אנו עדים לרשימות שחורות רשמיות של האו"ם שמסמנות מחלבות, מאפיות, יצרני שמן ורשתות שיווק ישראליות תחת האצטלה של "הפרת זכויות אדם", לצד ספקים בינלאומיים שמהססים לספק ציוד, חומרי גלם או טכנולוגיה.
דווקא ישראל, מדינה שהייתה צריכה להבין זאת לפני כולם, ממשיכה לשחוק את בסיס ייצור המזון המקומי שלה, וזאת בעת שבה ישראל היא "כלכלת אי", מתמודדת עם חזיתות רבות וכבר היום תלויה במידה רבה ביבוא מזון.
מדינה מודרנית זקוקה ליבוא, לתחרות ולמגוון מקורות אספקה, אבל יש הבדל עצום בין להיעזר ביבוא לבין להיות שבויים בו. ביטחון מזון אינו נמדד ביום שבו האוניות מגיעות כסדרן, אלא ביום שבו הן אינן מגיעות, בין שבגלל טיל בים האדום ובין שבשל החלטת חרם של ממשלה, נמל או תאגיד זר.
מפעלי המזון בישראל נמצאים בתוך תהליך שחיקה שקט. זה קורה בהדרגה ובדממה: מפעל דוחה רכישת קו ייצור חדש, שנה אחר כך הוא מוותר על הרחבה, לאחר מכן הוא מפסיק לייצר מוצר מסוים כי הוא כבר אינו כלכלי מול יבוא מסובסד, ולבסוף הדור הבא של הבעלים מבין שאין היגיון להשקיע עשרות מיליונים בתעשייה מקומית לא מוגנת. המפעל נסגר.
כל מפעל שנסגר נראה אולי זניח בפני עצמו, אך במצטבר עלולה להיווצר פגיעה אסטרטגית ביכולת ייצור המזון המקומית. שר הכלכלה ניר ברקת הציג בעבר יעד להגדלת שיעור היבוא במשק מ־25% ל־50%. אם מגמה דומה תתרחש גם בשוק המזון, חלקו של הייצור המקומי עלול להצטמצם משמעותית. לכך מצטרפים הגידול הצפוי באוכלוסייה, שחיקת הרווחיות, המחסור בעובדים והקשיים בהשקעה במפעלים חדשים. השילוב הזה עלול להגדיל את תלותה של ישראל ביבוא דווקא בתקופה שבה גוברים הסיכונים לשיבושים באספקה הבינלאומית.
ליאור לוי
(צילום: אילן בשור)
באותה חזית ממש ניצבת החקלאות הישראלית. חקלאות ותעשיית מזון אינן שתי מערכות נפרדות, אלא שתי חוליות של אותה שרשרת קיומית. בלי חקלאי אין חומר גלם מקומי; בלי מפעל אין מי שיהפוך את התוצרת למזון בעל חיי מדף, יארוז אותה, יאחסן אותה ויספק אותה לאוכלוסייה בשגרה ובחירום.
תוכנית ביטחון המזון הלאומית, שלה שותפים משרדי הממשלה, מציבה יעד של הגדלת הייצור החקלאי המקומי בכ־33% בתוך עשור ותמיכה בתעשיית המזון, אלא שעד כה התוכנית הזו נותרה על הנייר וטרם אושרה רשמית על ידי הממשלה.
המדינה חייבת להתעורר ולהתייחס לתעשיית המזון והחקלאות כאל תשתית ביטחונית־לאומית קריטית, בדיוק כמו צה"ל, משק החשמל ומערך המים. הממשלה הבאה חייבת לאשר את תוכנית ביטחון המזון הלאומית מיד עם הקמתה ולקבוע יעד פשוט ובלתי מתפשר: ישראל אינה מוותרת על עצמאותה התזונתית.
אפשר וצריך לקנות בעולם, אבל מדינה שמוותרת על יכולתה להאכיל את עצמה בשם "הוזלת המחיר לצרכן" עושה עסקה מופקרת: היא קונה אולי הנחה קטנה היום תמורת תלות קיומית ומסוכנת מחר. אם נמשיך במסלול הזה, בעוד עשור נתעורר לתוך חרם או מצור ימי ונגלה שאיבדנו את המפעלים ואת היכולת לייצר לעצמנו לחם וחלב.
וכאשר נרצה את התעשייה הזו בחזרה, נגלה שהמחיר להקמתה מחדש מאפס גבוה לאין שיעור מהמחיר הנדרש כדי לשמור עליה בחיים היום.
ליאור לוי הוא מנכ"ל קבוצת ביסקול ויו"ר איגוד תעשיות המזון וענף התמרוקים
