משפט שדה
כך דחקה ממשלת נתניהו נשים מהמרחב הציבורי כדי לשלב חרדים
פרופ’ יופי תירוש, חוקרת משפט ופעילה חברתית, מתארת בספרה “הופרדנו כך” כיצד בחסות ממשלת ההפיכה המשטרית הדרת נשים קנתה דריסת רגל במרחב הציבורי לצרכים קואליציוניים וגם לצורך שילוב חרדים במשק
1. אין מה להתבלבל: הפרדה מגדרית נחשבת לסוגיה נפיצה, אך הפתרון ברור: פשוט לא
בשבוע שעבר דווח שחברת אל על הזמינה את הזמר פאר טסי להופעה בפני עובדי החברה והתנתה את קיומה בגריעת זמרות הליווי מהבמה. הסיפור לא גרף כותרות גדולות. מפני שיש דרמות גדולות יותר ואולי כי כבר התרגלנו. וחוץ מזה, מה פסול בהגנה על רגשותיהם של אנשים דתיים במסגרת הליברליות הרב־תרבותית? ואולי הפגיעה ברגשותיהן של זמרות הליווי, ואולי גם בפרנסתן, היא מחיר סביר וראוי לחיים בצוותא במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו.
שירת נשים היא תת־בעיה בסוגיית הפרדת והדרת נשים המרחב הציבורי, נושא ספרה של פרופ' יופי תירוש, חוקרת משפט ופעילה חברתית, "הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית״ (הוצ’ קרן ברל כצנלסון). שם הספר הוא וריאציה על שני שירים בשם “נפרדנו כך”, בביצועי נורית גלרון (מילים: לאה גולדברג) ואבנר גדסי (מילים: סמדר שיר). "השאלה המרכזית בספר", כותבת תירוש, "היא אם הפרדה בין המינים במרחבים ציבוריים היא מחיר שראוי וניתן לשלם?". וכדי שלא נישאר במתח הנה תשובתה, שנחלקת לשניים — למורכבת ולפשוטה בו בזמן. תחילה המורכבת: "סוגיית ההפרדה נפיצה ומקטבת בעיקר משום שהיא נחווית כעניין זהותי. כל צד בוויכוח הנוקב הזה מרגיש שהכרעה לא נכונה בשאלה תאיים על אורח חייו ועל עתידו באופן דרמטי". אבל הפתרון הרבה יותר פשוט: "יש בעיות שחרף מורכבותן, התשובות להן ברורות. כפי שספר זה שואף להבהיר, הפרדה בין המינים היא בעיה מהסוג הזה". כלומר הפרדה בין המינים, למרות מורכבות הבעיה, היא פסולה ואסורה.
2. ניפגש בבג”ץ: בהתנגשויות בין יהודית לדמוקרטית נטה בג”ץ לצד הדמוקרטי
בדברי ימיה של המדינה עלו אין־ספור סיפורי הפרדה והדרת נשים. חלקם אף הגיעו לבית המשפט העליון, למשל סיפורן של פורצות דרך כמו אליס מילר ולאה שקדיאל, שפתחו את הדלתות לקבלת נשים לקורס טיס ולמועצות דתיות. ולאחר מילר ושקדיאל, המשיכה מערכת המשפט לטפל באין־ספור סוגיות ההפרדה וההדרה: בתפילה בהפרדה בתל אביב, בתפילות נשים בכותל, בהופעות זמר ותרבות, בשידור נשים ברדיו, ברחצה נפרדת בבריכות שחייה ומקורות מים, בספסלי האוטובוסים, בשילוט העירוני. "מועצת העיר בית שמש סירבה לקרוא רחובות בעיר על שמן של חנה סנש ורונה רמון בנימוק שהזכרת שמות של נשים במרחב הציבורי אינה צנועה", כותבת תירוש, "התביעות המשפטיות בנושא עוד לא הניבו נורמות ברורות". במקומות שבו הנפיקה מערכת המשפט נורמות ברורות הן היו לרוב לצד הדמוקרטי־ליברלי. בהתנגשויות החוזרות והנשנות בין המדינה היהודית למדינה הדמוקרטית נטה בג"ץ לצד הדמוקרטי.
אז נכון שהציבור הליברלי והדמוקרטי הריע לבג"ץ, אבל ההנהגה הרבנית והפוליטית של החרדים הגבירה את המשטמה כלפיו, עד שהפכה שותפה מלאה להפיכה המשטרית ולדריסת מערכת המשפט בידי יריב לוין ושמחה רוטמן. כמובן בגיבויו המלא של נתניהו, שחייב את החרדים לצידו ומוכן לשלם להם הרבה יותר, גם את דיכוי הנשים וגם את חיסול מערכת המשפט שמגינה עליהן.
3. משמרות המהפכה: ההפיכה המשטרית היא “מתקפה נחושה על הזכות לשוויון מגדרי”
חשוב יותר למקד את הדיון - ותירוש עושה זאת - ביחס לנשים בשני מישורים אקטואליים. הראשון, הקמת ממשלת נתניהו הנוכחית, שהשיקה הפיכה משטרית שדורסת לא רק את הדמוקרטיה אלא גם את הנשים. השני, הרחקת הנשים כתנאי לצירוף החרדים אל מתחת לאלונקה הצבאית והתעסוקתית — צורך שבהדרגה הופך קיומי למדינה ולחברה. נתחיל בממשלה. מחיר "כינונה של הממשלה בדצמבר 2022", כותבת תירוש, "סימן תפנית באופן שלא היה כמוהו בשום ממשלה בישראל, הממשלה השיקה מתקפה נחושה על הזכות לשוויון מגדרי".
והיא מפרטת: "ההסכמים הקואליציונייםֿ, החקיקה נגד שוויון מגדרי במטרה להשלימה כשתינטל מבג"ץ הסמכות לפסול חוקים, המדיניות שמקדמים משרדי ממשלה וגופים ציבוריים בשליטתם והשיעור המזערי של נשים בממשלה, בכנסת ובצמרת המינהל הציבורי — כל אלה אינם מותירים מקום לספק באשר ליחסה של ממשלת נתניהו לזכויות יסוד על בסיס מין, מגדר ומיניות. בתוך תוכניות הממשלה לצמצום ההגנות על שוויונן, על חירותן ועל ביטחונן של נשים שזורה גם התוכנית להתיר בחוק את ההפרדה המגדרית כמעט ללא רסן".
4. מרחב “סטרילי”: השתלבות חרדים בצבא ובאקדמיה מותנית בסילוק נשים מסביבתם
המישור האקטואלי השני הוא השתלבות חרדים בצבא ובאקדמיה שתכשיר אותם לשוק התעסוקה. ההשתלבות מותנית מבחינתם בסילוק נשים מסביבתם, ביצירת מרחב של "שירות סטרילי מנשים", במיוחד בצבא שממש חייב אותם למלחמות הנצח שמתכננת קואליציית נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר, כשחסרים כ־10,000 לוחמים ותומכי לחימה, וכשכמעט כל הציבור החילוני מתנגד לחוק ההשתמטות. אל מול הלחץ הזה נחלקים החרדים לשתי קבוצות עיקריות: הקיצוניים, שדוגלים ב"נמות ולא נתגייס", ומולם המתונים, שמוכנים לראות את ההיגיון בדרישות כלפיהם, אבל לא לראות נשים לידם.
ב־2017 נחתמה פקודת השירות המשותף שמעניקה לחיילים דתיים את הזכות שלא לשרת ביחד עם נשים. "הפקודה", כותבת תירוש, "יוצרת אשליה אופטית כאילו אינה משפיעה כלל על נשים, כי היא פשוט מאפשרת לחיילים דתיים לזוז הצידה. אך מי שמשלמות את מחיר ההפרדה הן נשים. בפועל, החיילות נעשות מוקצות. מלבד הפיכתן לעול לוגיסטי בשל הצורך לאפשר לחיילים פעילות בנפרד, הפקודה הופכת אותן לנטל תקציבי".
אבל, למטבע הזה צד נוסף, חשוב הרבה יותר. "טבח השבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיו", מציינת תירוש, "שינו את השיח הישראלי על מקומן של הנשים בתפקידי לחימה. תבונתן של התצפיתניות ושל הנגדת מהמודיעין וההתעלמות הנפשעת מאזהרותיהן, גבורת הטנקיסטיות והנשים בצוותי החירום היישוביים, חיוניותן של החובשות וקצינות הנפגעים — כל אלה הביאו רבים ורבות לטעון שהוויכוח על שירות נשים בכלל, ועל שירותן בתפקידי לחימה בפרט, נגמר".
נגמר או לא, אחד הגילויים המזעזעים בספר הוא הקשר הסיבתי שמעבירים רבנים בין היעדר הצניעות הנשית לבין אסונות לאומיים. "מלחמת שבעה באוקטובר האיצה את התופעה", כותבת תירוש, "הדגשת חובת הצניעות הנשית וההפרדה הולכות יד ביד ומשמרות יחדיו את הסדר המגדרי. בשני המקרים גוף נשי לא מרוסן מסומן כאחראי לאסונות לאומיים מונומנטליים".
5. רעב שאין לו שובע: ההפרדה המגדרית שואפת להתפשט לכל חרך שניתן להיכנס דרכו
ב־2021 אישר בג”ץ את ההפרדה בלימודי תואר ראשון כשפסק שהתכלית ראויה — להכניס גברים ונשים חרדים למעגל התעסוקה. אבל הוא הורה להסיר את אפליית המרצות. מתברר שבמסלולים האקדמיים לחרדים מרצים יכולים ללמד נשים, אבל מרצות לא יכולות ללמד גברים. בדיוק כמו שזמרים יכולים להופיע בפני נשים דתיות אבל זמרות, כמו זמרות הליווי של פאר טסי, לא יכולות להופיע בפני גברים דתיים. בינתיים מרצות וזמרות סובלות מהבעיה. מי יודע, אולי מחר היא תזלוג לעוד נשים שמתפרנסות מהופעה, עורכות דין למשל.
שופטי בג”ץ זעמו על האפליה הזו. השופטת ענת ברון הזהירה שההפרדה תזלוג מהכיתות שבהן היא הותרה למרחב האקדמיה. “האיסור שמוטל כיום על מרצות ללמד בכיתות המיועדות לגברים בלבד הוא דוגמה חמורה ומובהקת", כתבה ברון והוסיפה: "הפרדה מגדרית יוצרת רעב שאין לו שובע. משקנתה לה דריסת רגל במרחב הציבורי, הפרדה מגדרית שואפת להתפשט אל כל חרך שניתן להיכנס דרכו”.
ומסכמת תירוש: "בחברה הישראלית מתחוללים בשנים האחרונות שינויים טקטוניים. מסגור נפוץ של המשבר הפוליטי שישראל נקלעה אליו הוא שהמדינה עברה ממתח נמשך ומתוחזק איכשהו בין ׳יהודית׳ לבין ׳דמוקרטית׳ להתנגשות חזיתית בין העקרונות הללו. התנגשות זו הובילה להתפרצותה של ׳שאלת האשה׳. נשים בישראל נהפכו לכלי אסטרטגי על לוח השחמט". במילים אחרות, לנסיגת המדינה הדמוקרטית בפני המדינה היהודית יש מחירים, ונשים הן חלק מהמחיר הזה. בין שהפרדתן והדרתן הן ציוויים הלכתיים מדאורייתא, ובין שהן "מחיר" נסבל, סוג של פשרה שתאפשר שילוב חרדים וחרד"לים בצבא, באקדמיה, בהכשרות מקצועיות ובשאר אזורי השילוב שהופכים לחיוניים יותר ויותר לקיומה ועתידה של המדינה. אבל האם זה באמת העתיד שאנו רוצים במרחב הציבורי? נשים בספסלים נפרדים מאחור, נשים שייאסר עליהן לשיר, נשים שייאסר עליהן להרצות, נשים שייאסר עליהן לשדר ברדיו, נשים שייאסר עליהן לשרת בצבא ליד גברים?
