לא כל עיר צריכה להיות תל אביב הבאה
עשרים שנה ממשלות ישראל לדורותיהן מבטיחות להפוך כל עיר לעיר הייטק. מכריזות על תוכניות, מפזרות מענקים וגוזרות סרטים, והפער בין המרכז לשאר הארץ רק מתרחב. הבעיה אינה בכוונות אלא בשאלה עצמה. כולם שואלים איפה ישבו המשרדים. השאלה האמיתית היא למי יש דלת פנימה.
מי שאומר שההייטק הוא מנוע הצמיחה של ישראל צודק. אבל מנוע צמיחה לא אומר שהמשרדים צריכים לשבת בכל עיר. לפי נתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי, כ-1.6 מיליון עובדים נכנסים למנהטן מדי יום וכמעט מכפילים את אוכלוסייתה בשעות היום. אף אחד לא מצפה מכל עיירה סביב ניו יורק להקים וול סטריט משלה, ולא כל עיר בישראל צריכה להיות בצפיפות של תל אביב, וזה בסדר.
את זה למדתי בשטח, מתוך היכרות קרובה עם הדרך שעשתה שדרות מאז השבעה באוקטובר: קודם ביטחון ותשתיות, כדי שהתושבים יחזרו הביתה עם תקווה ותחושה של עתיד טוב יותר. היום שדרות ממשיכה את צמיחתה, והיעד שהעירייה הציבה הוא להכפיל את האוכלוסייה. מהדרך הזו עולים כמה לקחים.
הלקח הראשון: חינוך, תרבות וקהילה קודמים לכל. משפחה צעירה לא עוברת לעיר רק בגלל הטבת מס. היא עוברת בגלל גן ילדים מעולה, בית ספר מצוין, חוגי העשרה ודיור במחירים נמוכים מאלה של אזורי הביקוש במרכז. לכן ההשקעות כוללות את בית הספר למוזיקה של רימון, שהסטודנטים שלו פעילים בקהילה ובמערכת החינוך, גני ילדים דו-שוניים שמספרם גדל השנה מארבעה לשבעה, קמפוס טכנולוגי של מכללת ספיר ותוכנית לקליטת משפחות הייטק. אלה הסיבות שבגללן משפחות בוחרות עיר.
הלקח השני: מעט פרויקטים, ביצוע מהיר. עיר שמנסה לעשות הכול בבת אחת לא עושה כלום. בוחרים מספר מצומצם של פרויקטי עוגן, קובעים אבני דרך ולוחות זמנים אמיתיים, ומסיימים. לצדם נבנית התשתית הרחבה: שכונות חדשות בהסכמי גג, התחדשות עירונית, תחבורה וחינוך. הצלחה של פרויקט אחד מייצרת את האמון שמניע את הבא אחריו.
הלקח השלישי: העיר היא הקטר והעוגן הכלכלי של האזור כולו. שדרות לא לבד: נתיבות מוקפת ביישובי שדות נגב ומתמודדת עם אותם אתגרים, וכרמיאל בצפון מתמודדת שנים עם שאלת ההתרחבות שלה מול יישובי משגב. העיר מרכזת כלכלה, תעסוקה ותרבות, והקיבוצים והמושבים מציעים איכות חיים שרבים בוחרים בה. שניהם צודקים, ולכן את המתח צריך לנהל, לא להכחיש: תכנון נכון מייצר שכונות בצפיפות מתונה בתפר עם המרחב הכפרי ושומר עליו כנכס. אבל בשורה התחתונה, במדינה צומחת הערים חייבות לגדול.
והלקח החשוב מכולם: אם רוצים שההייטק יהיה רלוונטי לכל ישראלי, הדרך עוברת בחינוך, בהשכלה גבוהה, בתוכניות מנטורינג, בהטבות מס ובפתיחת דלתות, כך שהטכנולוגיה נכנסת לכל קהילה בדרך שלה, ולא כהעתק של תל אביב. בשדרות עקרון העוגנים חל גם על התעסוקה: הקמפוס של ספיר ואזור תעסוקה ליד תחנת הרכבת משרתים את האזור כולו, ותחבורה למרכזי התעסוקה משלימה את השאר. כך מאפשרים לדור הבא לחלום בגדול ולהיחשף לאפשרויות שלא היו קודם. עיר צריכה לדעת מה היא כן, ולא פחות חשוב, מה היא לא.
מה שקרה בשדרות אינו נס מקומי. זו שיטה: חזון ברור, השקעה מוקדמת בחינוך ובתרבות, מעט פרויקטי עוגן, ביצוע מהיר, ורשות מקומית שמקבלת סמכויות אמיתיות ולא רק אחריות. ממשלה שרוצה לחזק את הדרום ואת הצפון צריכה לתת לראשי הערים סמכויות תכנון ותקציבים רב-שנתיים, למדוד אותם על ביצוע, ולזוז מהדרך.
מה שנכון לשדרות נכון לכל עיר בישראל שמוכנה לבחור מעט, לבצע מהר ולעמוד במילה שלה.
עמית כוכבי הוא יועץ בכיר לראש עיריית שדרות, יזם ומייסד של חברת החזקות Starwell Holdings
