הגיאוגרפיה של הייאוש: מה עומד מאחורי שיעורי ההצבעה בחברה הערבית
הריטואל של מערכות הבחירות בישראל מוכר עד זרא: ככל שמתקרב יום פתיחת הקלפיות, המערכת הפוליטית נתקפת בחרדה דמוגרפית. מימין נשמעים קולות של דה-לגיטימציה, ומשמאל מופעלים קמפייני געוואלד פטרנליסטיים המפצירים בחברה הערבית להתעורר מ"האדישות הכרונית" שלה. בשני צדי המתרס הפוליטי, קיימת נטייה נוחה להתייחס לציבור הערבי כאל גוש הומוגני, כפתור שאפשר פשוט ללחוץ עליו ברגע האחרון.
אבל מבט מעמיק אל תוך נתוני הסקר שערך מכון "רכאז" באגודת הגליל בסוף 2025, בקרב מדגם מייצג של 1,500 משיבים בני 18 ומעלה מהאוכלוסייה הערבית הבוגרת בישראל, מפרק את המיתוס הזה לגורמים. הציבור הערבי לא מזלזל בהליך הדמוקרטי – למעלה מ-76% רואים בבחירות דבר חשוב. אז לאן נעלמים המצביעים? התשובה טמונה במושג שחובה על כל פרשן ופוליטיקאי להכיר: "מצביעי התנאי". כ-40% מהציבור מצהירים שהם מצביעים "לפעמים". אלה אינם מחרימים אידיאולוגיים והם בטח לא אדישים. הם פשוט ממתינים לראות אם לקול שלהם יהיה משקל אמיתי ביום שאחרי.
מדרג האמון במוסדות מסביר חלק מהתמונה. בתחתיתו עומדת המשטרה: 46.9% מהציבור אינם נותנים בה אמון, וכרבע אינם נותנים בה אמון כלל. אחריה הכנסת, עם 40.7% חוסר אמון, כשרק כעשירית מביעים בה אמון גדול. הממשלה נתפסת אחרת, כגורם ביצועי שאפשר לפעול מולו ולהשיג ממנו תקציבים, ומערכת המשפט נהנית משיעור האמון הגבוה ביותר, כ-36%. זו אינה דחייה גורפת של המדינה, אלא הבחנה חדה בין מוסדות שנתפסים כמי שמספקים משהו לבין מוסדות שנתפסים כמי שהפקירו.
האנומליה המרתקת ביותר בנתונים נוגעת לפער הבין-דורי, שסותר כל הנחת מוצא. מתברר שדווקא הדור המבוגר (55 ומעלה), שמביע את חוסר האמון העמוק ביותר במוסדות המדינה – כולל 61% חוסר אמון במשטרה וכ-54% בכנסת – הוא זה שמצביע בשיעורים הגבוהים ביותר: 51.6% מבני הגיל הזה מצביעים "תמיד". עבורם, ההצבעה היא אקט של הישרדות, מחויבות היסטורית להפגנת נוכחות.
הצעירים, לעומת זאת, מציגים גישה שונה לחלוטין. למרות שבקרב בני 18–24 נרשמים שיעורי אמון גבוהים יותר במערכת המשפט (כ-47%, לעומת כ-36% בכלל הציבור), ובקרב בני 25–34 כחמישית מביעים אמון גדול בממשלה, כשליש מהצעירים נשארים בבית. הצעיר הערבי של היום מתייחס לקלפי במונחים של תמורה והשקעה. הוא מוכן להאמין, אבל דורש קבלות בשטח. הוא מסרב להיות קהל שבוי.
והקבלות הללו נמדדות במרחב המוניציפלי והיומיומי, הרבה לפני שהן מגיעות למליאת הכנסת. אי אפשר לנתק את הפתק בקלפי מהכביש השבור בדרך אליה. כמעט 40% מהנשים בחברה הערבית אינן חשות בטוחות בשכונת המגורים שלהן, ושיעור הנשים שאינן חשות בטוחות כלל גבוה פי ארבעה מזה של הגברים. כשהפשיעה המאורגנת קובעת את קצב החיים בשכונה, קשה לשכנע אישה שהפתק שלה ישנה משהו. כ-45% מהתושבים אינם מרוצים מהתנועה ומהפקקים בתוך היישובים, וכ-38% אינם מרוצים ממצב הכבישים והמדרכות. יותר משליש מתלוננים על היעדר שטחים ירוקים וגנים, וכרבע אינם מרוצים מהתחבורה הציבורית. אלו אינם רק מפגעי איכות חיים; אלו המדדים הקשיחים שדרכם בוחן האזרח הערבי את ההבטחה הפוליטית.
יתרה מכך, הגיאוגרפיה של ההצבעה מוכיחה שאין "רחוב ערבי" אחד. יש פער ברור בין הצפון היציב, שבו פוטנציאל ההשתתפות חוצה את רף ה-90%, לבין אזור המרכז, שבו רוב הציבור מצביע "לפעמים" ושולטת עמדה פרגמטית. במחוז חיפה ניכרת שחיקה, עם 21% שאינם מייחסים לבחירות כל חשיבות. בדרום התמונה הופכת לקיטוב חריף, וכשליש אינם מצביעים. גם סוג היישוב משנה את התמונה: בכפרים הקטנים 51% מגדירים את הבחירות חשובות מאוד ורק 3% שוללים אותן, ואילו בערים המעורבות שיעור השוללים קופץ לכ-19% – ממצא שראוי שיטריד כל מי שמדבר על חיים משותפים. ובכפרים הלא-מוכרים שיעור ההימנעות המוחלטת עולה על 43% – תמונת מראה כואבת ליחסים עם מדינה שמתכחשת לקיומם של עשרות אלפים מאזרחיה.
המסקנה ברורה: אי אפשר לצפות לשותפות דמוקרטית מלאה ברמה הלאומית, כשברמה המקומית המדינה נעדרת. העלאת שיעור ההצבעה בחברה הערבית לא תגיע מקמפיינים של הרגע האחרון, מזמרירי רדיו קליטים או משלטי חוצות. היא תושג רק באמצעות מאבק עקבי בפשיעה שישיב את תחושת הביטחון לרחובות, בהשקעה אמיתית בתשתיות, ובהכרה באזרח הערבי כשותף לגיטימי ושוויוני במוקדי קבלת ההחלטות, ולא כגלגל הצלה אלקטורלי פעם בארבע שנים.
כל עוד השותפות הזו תישאר מותנית ומסויגת, "מצביעי התנאי" ימשיכו לגבות את המחיר היחיד שבידיהם – ולהצביע ברגליים.
אחמד שייח' מוחמד הוא מנכ"ל אגודת הגליל
