לא הסוף של עריכת הדין: תחילתו של מקצוע אחר
הוויכוח על השאלה אם הבינה המלאכותית תחליף עורכי דין מפספס את השינוי העמוק שכבר מתחולל בימים אלה. המקצוע אינו עומד בהכרח להיעלם, אבל המשימות, התפקידים והסמכויות שהגדירו אותו במשך שנים רבות מתחילים להתפרק ולהיבנות מחדש. ייתכן שבעתיד הקרוב עדיין נקרא לאדם שמולנו "עורך דין" - אבל נתכוון למשהו שונה למדי.
כמעט כל דיון על בינה מלאכותית ומקצוע עריכת הדין מגיע בשלב כלשהו לאותה שאלה: האם ה-AI יחליף את עורכי הדין? זו שאלה מובנת, אבל נדמה שהיא מחמיצה את השינוי החשוב. השאלה אינה אם בעוד עשר או עשרים שנה עדיין יהיו אנשים שיישאו בתואר "עורך דין". סביר להניח שכן. השאלה המעניינת היא מה בדיוק יעשה אותו עורך דין, אילו מן המשימות שאנחנו מזהים כיום עם המקצוע עדיין יהיו בידיו, ובעיקר - מה יהיה הערך הייחודי שלו בעולם שבו מכונות יוכלו לבצע חלק הולך וגדל מן העבודה המשפטית.
במשך עשרות שנים היה קל יחסית לתאר מהי עריכת דין. עורך הדין איתר את הדין הרלוונטי, חיפש פסיקה, קרא מסמכים, ניסח חוזים וכתבי טענות, ייעץ ללקוח, ניהל משא ומתן ולעיתים ייצג אותו בבית המשפט. לא כל עורך דין עשה כמובן את כל אלה, אבל יחד הן יצרו מעין "חבילה מקצועית". הידע, העבודה והסמכות היו כרוכים זה בזה, ומי שהחזיק בהם היה בעל המקצוע.
הבינה המלאכותית מפרקת את החבילה הזאת - ובה בעת - מרכיבה אותה מחדש. כבר היום מערכות מסוגלות לסכם מסמכים, להשוות חוזים, לאתר סוגיות, להציע קווי טיעון ולהפיק בתוך זמן קצר טיוטות שבעבר דרשו שעות של עבודה. הן עדיין עלולות להחמיץ הקשר, לטעות ואף להציג מידע שגוי. אבל כדי לשנות מקצוע, טכנולוגיה אינה צריכה להיות מושלמת - רק טובה מספיק כדי לשנות את חלוקת העבודה. והתהליך הזה כבר החל.
במובן הזה, הבינה המלאכותית מערערת על חיבור שהיה כמעט מובן מאליו במשך שנים: בין ידע משפטי, ביצוע עבודה משפטית וסמכות מקצועית. עורך הדין היה מי שהכיר את המשפט, מי שביצע את העבודה ומי שהיה מוסמך לפעול בשם הלקוח. כעת שלושת המרכיבים האלה מתחילים להיפרד. הגישה לידע משפטי וליכולת להפיק ממנו תוצר כבר אינה נחלתם הבלעדית של משפטנים, וחלק הולך וגדל מן העבודה יכול להתבצע באמצעות מערכות טכנולוגיות. דווקא משום כך, הסמכות לפעול, להפעיל שיקול דעת ולשאת באחריות עשויה להפוך למרכיב מרכזי עוד יותר בזהותו של עורך הדין.
הקצב שבו התפתחו מערכות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות צריך ללמד אותנו צניעות בכל ניסיון לנבא את העתיד. ייתכן שחלק מההתפתחויות שנראות כיום רחוקות יתרחשו בתוך שנים ספורות; אחרות עשויות להיתקל בחסמים טכנולוגיים, רגולטוריים או מוסדיים. לוחות הזמנים, לכן, מעניינים פחות מן הכיוון.
והכיוון מצביע על כך שאחרי השינוי במשימות יתחולל גם שינוי במבנהו של מקצוע עריכת הדין. משרד עורכי הדין המסורתי בנוי במידה רבה כפירמידה: מתמחים ועורכי דין צעירים מבצעים מחקר, בודקים מסמכים ומכינים טיוטות; עורכי דין מנוסים יותר בוחנים את העבודה; והשותפים מקבלים את ההחלטות המרכזיות ומנהלים את הקשר עם הלקוח. אם חלק משמעותי מן העבודה שבבסיס הפירמידה יכול להיעשות בתוך דקות, קשה להניח שהפירמידה תישאר ללא שינוי.
ייתכן שנראה פחות עבודה אנושית במשימות מסוימות ויותר ביקוש לפיקוח, אסטרטגיה, ניהול סיכונים וקבלת החלטות. גם מודל החיוב לפי שעות ישתנה: קשה להסביר ללקוח מדוע עליו לשלם על שעות עבודה רבות כאשר כלי טכנולוגי מאפשר להגיע לתוצאה בזמן קצר בהרבה. ה-AI, במובן הזה, עשוי לשנות לא רק את העבודה המשפטית אלא גם את המבנה הכלכלי של המקצוע.
דווקא כאן מתעוררת שאלה שקיבלה פחות תשומת לב: כיצד מכשירים את עורך הדין של העתיד? עורך דין מנוסה יודע לזהות טיעון חלש משום שכתב וקרא מאות טיעונים, ולזהות מחקר חלקי משום שבילה שנים בחיפוש, בקריאה ובהשוואה. הרבה ממה שאנחנו מכנים "שיקול דעת מקצועי" נבנה דווקא באמצעות המשימות הבסיסיות שעורכי דין צעירים מבצעים בתחילת הדרך.
אם נעביר דווקא את המשימות האלה למכונות, עלול להיווצר פרדוקס: נרצה שעורך הדין העתידי יפקח על הבינה המלאכותית ויזהה את טעויותיה, אך במקביל נצמצם את ההתנסות שבאמצעותה הוא אמור לרכוש את היכולת לעשות זאת. לכן האתגר של בתי הספר למשפטים ומשרדי עורכי הדין אינו רק ללמד שימוש ב-AI אלא להבטיח שמשפטנים ימשיכו לפתח מומחיות עצמאית.
אבל ייתכן שגם זה אינו השינוי הגדול ביותר. השאלה הקשה באמת תתעורר כאשר מערכות בינה מלאכותית יוכלו לקרוא תיק שלם, לזהות את הדין, להשוות את המקרה למקרים קודמים, להעריך סיכונים, להציע אסטרטגיה ברמה גבוהה ואולי אף לבצע חלק מפעולות הייצוג המשפטי. ייתכן שבעתיד הן אף יעשו חלק מכך טוב יותר מבעל מקצוע ממוצע. האם מכאן נובע שעלינו למסור להן גם את הסמכות להחליט?
כאן נמצאת ההבחנה החשובה ביותר: בין יכולת טכנולוגית לסמכות מקצועית. מערכת יכולה להמליץ אם להתפשר, להגיש תביעה, לקבל עסקת טיעון או לוותר על זכות. אבל מכאן לא נובע שאנחנו רוצים להפקיד בידיה את האחריות להחלטה. החלטות כאלה אינן רק תרגיל בעיבוד מידע - הן עשויות להשפיע על רכושו, מעמדו ולעיתים גם על חירותו של אדם.
המשפט, במילים אחרות, אינו עוסק רק בשאלה מי יודע לייצר תשובה. הוא עוסק גם בשאלה מי עומד מאחוריה. זו הסיבה שהדיון על "החלפת עורכי דין" צר מדי. פרופסיה איננה יחידה אחת שאפשר להחליף באלגוריתם; היא מורכבת ממשימות, מתפקידים ומסמכויות. חלקן יעברו למכונה, אחרות ייעשו בשיתוף אדם ומכונה, וייתכן שסמכויות מסוימות יישארו בידי אדם גם כאשר הטכנולוגיה תוכל לבצע אותן. לא משום שהאדם תמיד טוב יותר, אלא משום שחברה זקוקה לכתובת לאחריות.
לכן המונח המדויק יותר למה שאנחנו עומדים בפניו אינו "היעלמות" של מקצוע עריכת הדין, אלא הרכבה מחדש שלו. הגבולות בין ידע משפטי, ביצוע עבודה משפטית, שיקול דעת וסמכות מקצועית מתחילים לזוז. חלק ממה שהגדיר במשך שנים את עבודת עורך הדין כבר אינו ייחודי לו, והיתרון המקצועי עשוי לעבור בהדרגה מן השליטה בידע ובתוצר אל האחריות להפעלתם.
השאלה החשובה, אם כן, איננה אם הבינה המלאכותית תשאיר לנו עורכי דין, אלא מה נרצה שעורך הדין האנושי יישאר לעשות כאשר מכונות יוכלו לבצע עוד ועוד מן העבודה המשפטית.
ד"ר שי פרבר הוא מרצה בכיר, הפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"
