נותרו בעורף: המלחמה עם איראן הוכיחה את הסכנה במוסדות הגריאטריים
עם תחילת התקיפה האווירית בשמי טהרן, מערכת הבריאות נכנסה להיערכות חירום נרחבת. מרכזים רפואיים ברחבי הארץ החלו להעביר מחלקות אשפוז לאזורים ממוגנים, חניונים ומקלטים הוסבו לחדרי ניתוח, ובמקרים שבהם המצב הרפואי אפשר זאת – שוחררו מאושפזים להמשך טיפול בביתם. אולם בעוד שמרבית בתי החולים נערכו להמשך פעילות במצב של ירי טילים נרחב, קו חזית אחד נותר חשוף לחלוטין: בתי החולים השיקומיים והמוסדות הגריאטריים.
לאורך השנים השקיעה מדינת ישראל מיליארדי שקלים במיגון תשתיות אסטרטגיות, אך מוסדות רפואיים שבהם שוהים חולים בתהליכי שיקום וקשישים במצב רפואי מורכב – בהם מונשמים, תשושי נפש וסיעודיים מרותקי מיטה – נותרו ללא הגנה מספקת. כשנשמעו האזעקות ברחבי הארץ, מאושפזים אלה, בהם גם ילדים ובני נוער במצבים קשים, נשארו חסרי אונים, מרותקים למיטותיהם וללא כל אפשרות להתגונן. רק בנס לא פגע טיל או כטב״ם באופן ישיר באחד מהמוסדות הללו – תרחיש שהיה עלול להסתיים באסון לאומי עם עשרות הרוגים.
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מציג תמונת מצב מדאיגה: רק 32% מהמיטות במרכזים הרפואיים הגריאטריים בישראל ממוגנות ברמה תקנית בהתאם לדרישות פקע״ר. המציאות מטרידה עוד יותר כשמבינים כי שאר המיטות מוצבות בהתאם לגישת "הכי ממוגן שיש", מתחת לשתי תקרות בטון, אך כפי שהתברר במהלך מתקפת הטילים האיראנית, זוהי לא הגנה ממשית מפני פגיעות ישירות ואף לא מפני פגיעות בסביבה הקרובה.
במקרים רבים, המבנים שבהם פועלים המרכזים הגריאטריים אינם כוללים חניונים תת-קרקעיים או מקלטים שניתן להסב לשימוש רפואי. כיוון שמדובר במבנים ישנים, שנבנו בתקופה שבה לא הייתה דרישה לתשתיות מיגון מתקדמות, אין לאן להעתיק את המחלקות.
על פי אותו דו"ח, רק 13% מהמיטות במוסדות הגריאטריים בדרום הארץ ממוגנות. בתל אביב – העיר שבה נשמעו הכי הרבה אזעקות מאז תחילת העימות עם איראן – רק כ-8% מהמיטות של שלושה מוסדות הממוקמים בה, ממוגנות. גם בחיפה, שספגה מספר פגיעות ישירות, פחות מ-20% מהמיטות בשלושת המרכזים הגריאטריים הפועלים בה, נמצאות באזורים ממוגנים תקניים. בקרב כ-100 בתי האבות שבפיקוח משרד הרווחה והביטחון החברתי, נמצא כי רק ב-58% מהם קיים מיגון מלא.
במרכזים הרפואיים הגריאטריים ובמוסדות הסיעודיים ברחבי הארץ מאושפזים חולים הזקוקים לשיקום או לאשפוז ממושך – חודשים רבים בדרך כלל ולעיתים במשך שנים. עבור רבים מהם, זהו הבית. שחרור לאשפוז ביתי אפשרי רק עבור מיעוט קטן מהמאושפזים, וגם זאת, לעיתים, במחיר של פגיעה בתהליך השיקום.
חלק גדול מהחולים אינם ניידים – רבים מהם מרותקים למיטה, מונשמים או סובלים ממחלות ניווניות וקוגניטיביות קשות. חלקם מחוברים למכשור תומך חיים המחייב סביבת טיפול קבועה, מבוקרת ורציפה. שינוע שלהם למקומות מוגנים יותר בתוך המוסד, אם יש כאלה, או לבתי חולים עם פתרונות מיגון טובים יותר, מורכב מאוד לכשעצמו, ועלול להעמיד את חייהם בסכנה ממשית.
סוגיה מטרידה נוספת שעלתה במהלך הלחימה קשורה להתנהלות בעת אזעקות: הצוותים במחלקות המונשמים מחויבים לפעול לפי הנחיות פקע״ר ולהתפנות בעצמם למרחב מוגן בזמן אזעקה. המשמעות היא שהם נאלצים להותיר את המטופלים – למשך זמן רב ללא השגחה. מדובר בחולים במצב סיעודי מורכב, מונשמים, או מחוברים למכשור תומך חיים, אשר זקוקים להשגחה צמודה ובלתי פוסקת.
מוסדות גריאטריים רבים, שחלקם מופעלים על ידי ארגונים ללא מטרות רווח, עמותות או חברות פרטיות, אינם זוכים לתקצוב הדרוש לביצוע שדרוג הנדסי והתאמות בטיחות, כפי שניתן או מגויס בתרומות לבתי חולים כלליים. מרכזים רפואיים גריאטריים גם אינם נכללים בדרך כלל בתוכניות התחדשות עירונית או בנייה מחודשת, ואינם צפויים לעבור שדרוג תשתיתי נרחב בעתיד הנראה לעין. כל שנותר להם אלא להישען על המזל — ולקוות שטיל לא יפגע.
במציאות ביטחונית שבה העורף פגיע, יש צורך להסיט תקציבים ולהוביל תוכנית לאומית למיגון מקיף וארוך טווח של בתי החולים והמוסדות הגריאטריים כולם, ללא תלות במבנה הבעלות שלהם. דווקא בגלל הקושי הלוגיסטי והרפואי בפינוי המאושפזים, ובעיקר אלו הסיעודיים, המוגבלים בתפקודם, המונשמים — חלה עלינו כחברה אחריות רבה יותר להגן עליהם. אין ספק שחשוב להבטיח את הרציפות התפקודית של המחלקות לרפואה דחופה וחדרי הניתוח בבתי החולים הכלליים, אך אסור להשאיר מאחור את האוכלוסייה הפגיעה והשקופה ביותר במערכת הבריאות, שאין מי שיזעק בשמם. למרבה הצער, ניתן להעריך כי המערכה מול איראן לא תהיה המלחמה האחרונה. אם לא נדאג להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם — עלינו לשאול את עצמנו איזו חברה אנו שואפים להיות.
פרופ' נחמן אש הוא יו״ר המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, מנכ״ל משרד הבריאות לשעבר, ויו״ר עמותת רעות המפעילה את בית החולים השיקומי רעות בתל אביב
