מגזין"הרופא אמר 'כל הדרך לכפר עזה זרועה גופות'. אז הבנו את הקטסטרופה"
מגזין
"הרופא אמר 'כל הדרך לכפר עזה זרועה גופות'. אז הבנו את הקטסטרופה"
מנהלת המרכז הרפואי שמיר, ד"ר אסנת לבציון־קורח, היא האשה הראשונה שמנהלת בית חולים ממשלתי בישראל. בריאיון היא מספרת על ההכרעות שקיבלה כדי שבית החולים הלא ממוגן ימשיך לתפקד, חושפת את הטיפולים החדשים שהצילו לוחמים, ובטוחה ש"עם ייצוג הולם לנשים במוקדי קבלת ההחלטות לגבי המלחמה, חלקן היו מתקבלות בצורה שונה. בטח לגבי החטופים"
בבוקר 7 באוקטובר, מנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), ד"ר אסנת לבציון־קורח, הגיעה אל בית החולים לבושה בבגדי רכיבה על אופניים. "באותה שבת קבענו כל החבר'ה לרכוב לזיקים, לשתות קפה ולחזור, בסך הכל מאה קילומטר. נפגשנו בשש וחצי בבוקר בקיבוץ נחשון ופתאום התחילו בומים. פתחנו את הטלפונים, ואז שמתי את האופניים באוטו ונסעתי לבית החולים. חוץ מבגדי רכיבה לא היה עליי כלום. יצאתי מכאן רק ביום ראשון בלילה".
לכל כתבות המגזין לחצו כאן
לבציון־קורח, תושבת ירושלים, נשואה ואם לארבעה, מנהלת את המרכז הרפואי שמיר מאז 2017. היא הגיעה לתפקיד עם ניסיון ניהולי עשיר, לאחר שניהלה את בית החולים הדסה הר הצופים במשך חמש שנים וחצי, בשיא המשבר הפיננסי שממנו סבל המרכז הרפואי. באותו זמן פרצה אינתיפאדת הסכינים, שבה היה בית החולים, במקרים רבים, הראשון לקלוט את הפצועים. לפני כן, כיהנה במשך כשלוש שנים וחצי כסגנית למנהל המרכז הרפואי שמיר.
מה קרה בבית החולים אחרי 7 באוקטובר?
"היו לנו מספר התמודדויות במקביל. ראשון לציון (שבסמוך לה ממוקם בית החולים, ש"ג) מאוד מטווחת, ובית החולים לא ממוגן. יש לנו רק מבנה של בית חולים חירום עם 150 מיטות. הדבר הראשון שעשינו היה לנסות להעביר חולים מהקומות העליונות לקומות הנמוכות יותר, ואת החולים הכי פחות ניידים אל בית החולים החירומי".
בשגרה יש צוות מצומצם שמעביר חולים. מה עושים כשצריך להעביר מאות חולים?
"בית החולים הזה מרגש אותי כל פעם מחדש. בתוך רגע כל הצוותים היו כאן, בלי לבקש בקשות, בלי להתקשר, וכולנו ביחד לקחנו חלק בזה. אני ניקיתי מיטות. אנחנו אמורים להפוך לבית חולים חירום בתוך 24 שעות, אבל בתוך שלוש־ארבע שעות החולים הראשונים כבר עברו למטה, ובתוך שש שעות 150 חולים כבר היו באזור הממוגן.
"במקביל, התחילו להגיע לכאן פצועים ממטחים ישירים, ולאחר מכן גם מהדרום, ישירות מהקרבות ומהמסיבה, ומברזילי וסורוקה. ביומיים טיפלנו בלמעלה מ־170 פצועים בדרגות קושי שונות. יש לנו 22 חדרי ניתוח, וצריך להחליט את מי מכניסים קודם, עם מי מתחילים ב־CT".
הבנתם את היקף הטבח?
"לאט לאט התחלנו להבין את גודל האירוע. מספר ההרוגים עלה כל הזמן, ואז אחד הרופאים שיש לנו מיחידה 669, באחת הנחיתות שלו כאן, אמר: 'תקשיבו, כל הדרך לכפר עזה זרועה בגופות'. ואז מתחילים להבין, למרות שעברו ימים עד שבאמת הבנו את גודל הקטסטרופה. היינו צריכים לקבל החלטות קשות כמו אם להמשיך לעשות ניתוחים למרות שחדר הניתוח לא ממוגן. בכל ההחלטות, בסופו של דבר האחריות היא שלי. החלטתי שממשיכים לנתח, והתפללתי לטוב".
ובאותו זמן לא היית רק מנהלת, אלא גם אם לשלושה בנים שמשתתפים במערכה.
"בזמן הזה היה לי בן אחד באיו"ש ושניים בעזה, וזה היה קשוח מאוד. כל היום אתה שומע על הרוגים, וזה ללכת בין הטיפות, רק לקוות שהטיפה לא תיפול עליך, ולא לנשום, ולהבין שאין שום שליטה, וכל טלפון לא מזוהה אתה קופץ, ועוד יום עובר ועוד יום ואתה בלי מידע, ואתה חי בתחושה של no news is good news, והדאגה הזאת היא ממש קושי פיזי שכל ההורים חווים, כולם".
לא כולם צריכים לנהל תוך כדי ולקבל החלטות קשות.
"כן, אבל תפקדתי".
לבציון־קורח מספרת כי הפציעות במלחמה בעזה שונות מאלו שראתה בעבר. "אנחנו רואים בבירור הרבה מאוד פגיעות גפיים, הדף, ושמיעה. יש לנו כאן מרכז לטיפול בפוסט טראומה לחיילים בתא לחץ, והוכח שהוא יעיל גם בטיפול בפגיעות בעצבים פריפריים. אז התחלנו להשתמש בתא לחץ גם לטיפול בבעיות שמיעה, וכמובן גם לטראומה. בימים הראשונים החלטנו לפתוח את המרכז לטיפול גם לאזרחים. פתחנו אותו לטיפול במקרים היותר חמורים גם לאזרחים מהעוטף ולניצולי המסיבה. אני חושבת שבכל מה שקשור לפוסט טראומה אנחנו עדיין לא מבינים את גודל האירוע. החיילים בשלב הזה נראים במורל מאוד מאוד גבוה, הם חסונים וחזקים, אבל הם ראו דברים קשים".
הטיפול בפצועים בשטח השתפר?
"משמעותית. הטיפול בשטח היום מצוין. יש הרבה מאוד רופאים כבר בקו הראשון. היום ב־669 יודעים לתת מנת דם מלאה בשטח, עושים הרבה יותר שימוש בפלזמה, וגם הפינויים עצמם יותר מהירים. בנוסף, יש לנו בבית החולים גם מרכז סימולציה ומרכז להכשרה לטיפול בפציעות, אז התחלנו להכשיר צוותים שהגיעו הנה. רופאים שהתגייסו לצבא הם לא בהכרח טראומטולוגים, אז ניצלנו בעיקר את ימי ההתארגנות לקראת הכניסה לעזה, ופשוט עברו אצלנו הכשרות במסות. קיבלנו בדיעבד תגובות מרגשות של 'בזכותכם הצלחתי להציל חייל' או 'היתה לי פציעה בדיוק כמו זו שדימינו בחזיר, ובזכות זה הצלחתי להציל חיים'.
אילו צרכים רפואיים חדשים המלחמה יצרה?
"אני חושבת שהדבר המובהק ביותר הוא נושא השיקום. הפעם יש הרבה קטיעות, בין השאר בזכות שיפור הטיפול בשטח, אז אני מניחה שזה תחום שיילך ויתפתח, יהיו פרוטזות יותר חכמות, ובכלל שיקום יותר חכם, ושיקום בית. צריך לחשוב איך מטפלים בכל כך הרבה נפגעים. יש המון חיילים בשיקום, וזה פוגע בשיקום של המבוגרים, של אנשים שנפלו ושברו את צוואר הירך. הכל מלא בחיילים, והמדינה צריכה להתעסק בזה. ובכלל, לא סיימנו את האירוע גם מבחינת מיגון בית החולים".
במהלך הטיפול בפצועים, הבנתם שישובו גם חטופים.
"באחת השבתות הודיעו לי שאני צריכה לפתוח מחלקה לקראת קבלת פדויי השבי. זה היה שלושה שבועות לפני שהם הגיעו, אבל התארגנו בתוך כמה שעות. בחרנו מתחם מבודד, עם פטיו, כי אחד הדברים שמאוד הדאיגו אותנו היה השאלה איך יהיה אפשר לתת להם פרטיות ואת השקט שהם צריכים. לא ידענו באיזה מצב הם יגיעו".
גם לא ידעתם איזו קבוצה של חטופים.
"כן. ובאותו יום שישי, 24 בנובמבר, הסתבר לנו שאנחנו הולכים לקבל את העובדים הזרים, בעיקר תאילנדים. לא ידענו בדיוק כמה. ונכנסו לנו למשוואה אתגרים חדשים, גם עניין השפה, וגם זה שאין משפחות, וזה עולם שונה: בהתחלה התארגנו כך שיהיה מקום גם למשפחות. פה אמרנו, 'אוקיי, אנחנו המשפחה שלהם'. באותו לילה הגיע לכאן כל הצוות של בית החולים, עשינו סימולציות וקבלת שבת ביחד, ואז בלילה המסוק נחת. בנגלה הראשונה הגיעו 11: עשרה תאילנדים, וג'ימי שהגיע מהפיליפינים. בין התאילנדים היתה אישה אחת שהופצו לגביה שמועות שהיא ילדה בשבי, אז לא ידענו אם יהיה איתה תינוק או לא. כמובן שהכל היה שטויות והיא לא היתה בהיריון ולא ילדה".
ד"ר לבציון־קורח מצביעה על היחס השוביניסטי והמזלזל שקיבלו התצפיתניות באוגדת עזה טרם המלחמה, כעדות נוספת לצורך בנשים בתפקידים בכירים בהנהגה הישראלית. "אחד הדברים המאוד מתסכלים ב־7 באוקטובר הוא הפער בין הגבורה הנשית לחוסר ההקשבה לחיילות. הגבורה הנשית במלחמה היתה מדהימה. רואים את זה גם בלוחמות, בתצפיתניות, ביישובים, זה חוצה הכל. ומנגד העובדה שאם רק היו מקשיבים להן, לו רק היתה פחות יהירות ופחות שחצנות ופחות היבריס, כל האסון הנוראי הזה יכול היה להימנע. אתה תופס את הראש ואומר 'איך הגענו לכאן? איזו הנהגה אטומה'".
ואת כן מקנה חשיבות בהקשר הזה להיבט המגדרי.
"לא יכול להיות שאין בהנהגה ובמוקדי קבלת ההחלטות ייצוג הולם לנשים. אנחנו צריכות לשבת בשולחנות שבהם מקבלים את ההחלטות, וכן, אני חושבת שחלקן, גם לגבי המלחמה, היו מתקבלות בצורה שונה, ובטח לגבי החטופים. אנחנו חייבות לדאוג שזה יקרה. לא לחכות שיפנו אלינו אלא באמת לראות איך אנחנו נכנסות למוקדי ההשפעה ומקבלות את ההחלטות הנכונות. וגם במערכת הבריאות אין מספיק נשים. המצב הולך ומשתפר, אבל אנחנו עדיין לא שם. עוד לא היתה מנכ"לית משרד בריאות".
התייחסת בעבר למדיניות חלוקת הנשק של השר לביטחון לאומי בהקשר של אלימות כלפי נשים.
"המדיניות שלו קטסטרופלית. אני עסוקה מאוד בנושא של אלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים, ומאוד חוששת ממה שהולך להיות. חלק מהמילואימניקים שחוזרים הביתה עברו דברים, והמשפחה השתנתה. מישהו לא היה שלושה חודשים בבית, פתאום מגיע עם כל מה שעבר במלחמה. הם ראו ועשו דברים קשים, צריך הרבה תשומת לב לזה. ברוב הפעמים, הכל טוב והמשפחה מתאזנת מחדש. אבל צריך לזכור ולהיות רגישים למקומות שבהם זה לא ככה".
יש משמעות לכך שאת מנהלת בית חולים, ולא מנהל?
"אני האשה הראשונה שמנהלת בית חולים ממשלתי בישראל, וגם הראשונה שניהלה בית חולים של הדסה — לארגון נשים לקח מאה שנה, כן? זה עצוב. אני חושבת שהגישות הניהוליות שלי הן הטייפקאסט של ניהול נשי. סגנון הניהול שלי הוא מאוד Down to earth, אני מאוד מקשיבה. אני חושבת שיש המון ידע ארגוני, שגם הבעיות וגם הפתרונות נמצאים בידי העובדים, וכמנהלת אני צריכה לראות איך אני גורמת להם לדבר. וברמה הרגשית, אני מאוד מחוברת לאנשים. כמובן שיש גם גברים שמנהלים ככה, ונשים שמנהלות הפוך".
מערכת הרפואה בארץ שוויונית מבחינה מגדרית?
"יש התקדמות גדולה, ההזדמנויות יותר ויותר שוות ועדיין, יש מקום לשיפור. אם מסתכלים על מנהלי מחלקות למשל, רואים שיש הרבה יותר גברים. זה נובע מחוסר מוטיבציה של חלק מהנשים להיות מנהלות מחלקה, מסיבות שונות. בנוסף, לא עוסקים מספיק ברפואה מודעת מין ומגדר. רוב הרפואה שלמדנו התבססה על גברים — סימפטומים, תופעות לוואי, מינוני תרופות, הכל נוסה עליהם ומזה השלכנו על נשים, אבל גברים ונשים שונים גם ביולוגית.
"יש לנו פעילות אנזימטית שונה, חלוקה שונה של פיזור שומן שמשפיעה על המטבוליזם של התרופות, יש לנו מחזור והיום יודעים שחלק מהסימפטומים של מחלות ומצבים רפואיים הם שונים, דבר שגורם לזה שנשים פחות מאובחנות, או שהן מאובחנות באיחור ומקבלות טיפול פחות טוב. בגלל כל הדברים האלה, בנשים יש פי שניים תופעות לוואי לתרופות. לא רק נשים נפגעות מזה: יש גם מחלות שנתפסות כנשיות, ואז הן פחות מאובחנות אצל גברים, כמו אוסטאופורוזיס ודיכאון. יש מחקרים ואנליזות שצריכים פשוט לעשות מחדש".
