פרשנות
המינוי הצפוי של אשר קולה לנציב התלונות על השופטים - הישג להפיכה המשטרית
שר המשפטים לוין צפוי לבחור לתפקיד הנציב מועמד שנודע בלשונו המשוחררת, שמצליפה ללא רחמים במערכות המשפט. זו הדוגמה האישית למי שיבקר את השופטים שלא נהגו במתינות ובסובלנות. וגם: היועמ"שית העדיפה הסכם עקרוני עם בן גביר מאשר הפסד בבג"ץ
הקולה מנצרת: מזיכוי זדורוב לנציבות התלונות על השופטים
השופט אשר קולה, לשעבר סגן נשיא המחוזי בנצרת, צפוי להיבחר מחר (חמישי) לנציב התלונות על השופטים. לקולה צפויים להצביע חמישה מתוך שבעת חברי הוועדה לבחירת הנציב. שני נציגי המיעוט הציעו לתפקיד שלושה נשיאי מחוזי לשעבר, רון שפירא (חיפה), רויטל יפה כ"ץ (באר שבע) וספי אלון (באר שבע), אבל לוין דחה את כולם.
ולפני המחלוקות בוועדה, משהו על קולה, שקנה לאחרונה את תהילתו בזכות שני אלה: זיכויו במשפט החוזר של רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה ז"ל וראיון גלוי לב לפודקאסט של אבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של i24. בשניהם, גם במהלך המשפט וגם בפודקאסט, נרשמו לשופט התבטאויות משולחות רסן שמעטות כמותן, אם בכלל, הושמעו על ידי שופטים. והלשון המשוחררת הזו מעמידה בספק את כשירותו לפקח על התנהלות שופטים — הן במרחב האולם והן מחוצה לו. וביקורת זו על הסגנון אינה מתייחסת לצדקת התוכן.
יריב לוין, בכל מקרה, אהב את שניהם. "נעשו כאן דברים שלדעתי אסור שייעשו במדינה מתוקנת", נזף קולה בפרקליטות, "אני לא יכול לדון בתיק הזה בנפש חפצה, כשהתביעה עושה מה שהיא עושה. היא מטילה בי דופי, ויש קמפיין אישי נגדי". מכל מקום אין מחלוקת על יושרו ויושרתו של קולה, אלא בעיקר על סגנונו — אלא שהסגנון הוא אחד הפרמטרים המרכזיים בביקורת שופטים.
ממשלת נתניהו מבקשת להשתחרר, לאורך כל החזיתות, משופטי בית המשפט העליון. בעבר נפטרו מהם כמבקרי מדינה. היום הממשלה מבקשת להשתחרר מהם גם כראשי ועדת חקירה ממלכתית או אחרת, וגם כיושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית. מינויו של קולה יבשר הצלחה בגזרה נוספת. לראשונה לא ייבחר שופט עליון כנציב התלונות על השופטים. עד כה כיהנו בתפקיד שופטי עליון בלבד — טובה שטרסברג־כהן, אליעזר גולדברג, אליעזר ריבלין ואורי שהם.
אחת מהצלחות ההפיכה המשטרית היא החוק החדש לבחירת נציב תלונות השופטים. החוק לא מחייב שייבחר שופט, והוא מכפיף את ועדת הבחירה לשר המשפטים יריב לוין. מלבדו, חברי הוועדה הם השרה עידית סילמן, ח"כ אופיר כץ, הדיין בדימוס יצחק זר, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, השופטת בדימוס ורדה וירט ליבנה והסניגורית הציבורית הארצית עו״ד ענת מיסד־כנען. במבנה הזה כבר הבטיח לעצמו לוין את הרוב (יחד עם סילמן, כץ וזר) והוא צפוי להגדילו לאחר ששכנע את הסניגורית הציבורית להצטרף אליו. צריך לזכור שהסניגורית כפופה לשר ותלויה בו (בחקיקה, תקציבים וכו) כך שאין לה סיבה להתנגד, במיוחד לא לשופט שרשם את אחד הזיכויים הדרמטיים בתולדות המדינה. אגב, בתחילה תמכה מיסד־כנען בשופט בדימוס משה יועד הכהן, לשעבר הסניגור הציבורי מחוז ירושלים. הכהן, אחרי שהבין שהרוב יתמוך בקולה החליט להסיר את מועמדותו.
נציגי השופטים בוועדה, רובינשטיין ווירט־לבנה, ביקשו "למזער" נזקים — אם לא שופט עליון אז לפחות נשיא בית משפט מחוזי. שלושה נשיאים לשעבר הסכימו, אבל לוין בחר בסגן הנשיא ששבה את לבו בזכות הלעומתיות הרועמת שלו כלפי מערכת המשפט, בעיקר הפרקליטות, אבל לא רק. גם היותו שייך לציונות הדתית הועילה לעניין. אגב, את התנגדותו לספי אלון, חובש כיפה אף הוא, נימק לוין בפסיקותיו בזמן ההתנתקות שיעוררו התנגדות אצל הדתיים.
כך או כך, אתמול בערב הגישו לשכת עורכי הדין ועותרים נוספים בקשה להוצאת צו ארעי וצו ביניים לכינוס הוועדה לבחירת הנציב, בטענה כי גורמים בקואליציה פועלים למינוי הנציב עוד בטרם הדיון בעתירות שהוגשו בנושא — כך שתיתכן דחייה בבחירת קולה לתפקיד. יו״ר לשכת עורכי הדין עו״ד עמית בכר: ״מינוי בעל אופי פוליטי של נציב לבירור תלונות על שופטי ישראל הוא הרסני לעצמאות השופטים, שהיא אחת מיסודות הדמוקרטיה״.
הסכם היועצת עם בן גביר: מסוכן או לגיטימי
בזכות חולשתם ונדיבותם של בג"ץ והדמוקרטיה, בזכות חולשתם ונדיבותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין במו"מ הקואליציוני — הפך איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי בממשלת ישראל. התמימים קיוו שישכח את בית הגידול הכהניסטי ממנו הגיע, אבל הוא הוכיח נאמנות למקור. נאמן ביג טיים. המשטרה שנמסרה לטיפולו החלה בהדרגה לסטות מייעודה הממלכתי ולאמץ תבניות כהניסטיות. העתירות לבג"ץ החלו להיערם — נגד תיקון פקודת המשטרה ונגד כהונתו של בן גביר.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה התייצבה לצד העותרים, אלא שבהמשך שינתה כיוון. במקום להתמיד בקו של פסילת בן גביר, היא חתמה עמו על "מסמך עקרונות", מסמך שלכאורה מסיר את פגם ההשתלטות של בן גביר על המשטרה. לפיכך דחו שופטי בג"ץ את הדיון בעתירות שנקבע לאתמול (שלישי).
פניית הפרסה של בהרב מיארה עוררה זעם ותדהמה אצל העותרים האחרים. מסמך העקרונות, לשיטתם, צר מלהכיל מענה לכלל הסכנות שנשקפות ממנו. אין בו מענה לגזענות הכהניסטית, לשיסוי והרדיפה הפוליטיים, לניסיונות להבעיר את הר הבית ואת הרחוב והחברה. במישור העקרוני־מוסרי יותר כותב עו"ד גלעד ברנע, בא כוחם של חלק מהעותרים: "אין בידי אף אחד הרשות או הסמכות לפגוע או לנהל 'שיח' על כרסום או איון היסוד העל חוקתי והנצחי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית".
מסמך העקרונות כולל התחייבות של בן גביר לסלק את ידו מהתערבות בעבודתה של המשטרה, בעיקר בעניינים הרגישים שלתוכם שעט כפיל לתוך חנות חרסינה, בפועל או בתיקון החוק: קביעת מדיניות לגבי חקירות, רדיפת המחאה והמפגינים נגד השלטון, קבלת החלטות אופרטיביות והתערבות בשיקול הדעת המבצעי של המשטרה, מינוי וקידום שוטרים ומגע ישיר עמם שלא באמצעות המפכ"ל.
לכאורה, הכל זהב. בן גביר הבטיח לשנות את עורו מנמר לחתלתול. שופטי בג"ץ החליטו לתת למהלך הזדמנות ודחו את הדיון כדי לראות כיצד תתורגם ההבנה עם היועצת למסמך עבודה שמחייב את השר והמשטרה. מכיוון שאין סיכוי לתקן את החוק ברוח מגבלות אלה, החליטה היועצת שהרע במיעוטו הוא להטמיען במסמך שאולי יחייב גם את הנוגעים בדבר.
סיבה אפשרית נוספת למהלך של היועצת היא הסיכון שבג"ץ ידחה את העתירות. בן גביר הוכשר בבג"ץ להתמודד בכנסת, ולאחר שנבחר, הפך גם לפרטנר לגיטימי של נתניהו. נכון, נתניהו התחייב פומבית שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו, אז אמר, הוא ממילא חסין מקיום התחייבויות. הרעיון ששופטי בג"ץ "יפטרו" שר רק בגלל שהוא בריון, גזען ופירומן, הוא מרחיק לכת, או לפחות לא קיים במשפט הישראלי. בזמנו כבר הרחיק בג"ץ לכת כשהורה, בניגוד לחוק, על פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום (הלכת דרעי־פנחסי המפורסמת). ועכשיו קשה לדמיין שהוא יורה על פסילת בן גביר בהעדר כתב אישום — רק בגלל שהוא סכנה ברורה ומוחשית לדמוקרטיה, רק בגלל שהוא פורע חוק, כפי שקבעה היועצת. כנראה שעדיף לה ההסכם על הפסד בבג"ץ.
לכן העדיפה היועצת למזער סיכונים, ואולי "לחלץ" מבן גביר ריכוך וריחוק מליבת עבודת המשטרה. ניתן רק לשער שבסביבת השר, בווטסאפים עם החנמאלים והשובאלים, מגחכים על הסכמים כאלה ועל תמימות המאמינים בכוחן של מילים לשנות מציאות.
וברקע מתחדדת דילמה עקרונית יותר על משמעות המשא ומתן בין יזמי ההפיכה המשטרית למתנגדיה. מאמצים כאלה נעשים במסגרות שונות: מנשיא המדינה דרך הורים שכולים כיזהר שי ודדי שמחי ועד למכוני מחקר ופרשני אקדמיה ותקשורת. תומכי השיח חותרים ל"הסכמות רחבות", שגם יריב לוין חותר אליהן לכאורה. מתנגדי השיח שוללים עקרונית כל דיאלוג עם מחרבי הדמוקרטיה. גם מוסרית וגם מעשית כי אין לדיאלוג כזה סיכוי. מבחינתם, רק מאבק. ברחוב ובבג"ץ.
נדמה שאלה וגם אלה מבקשים למשוך לצידם את היועצת, לעתים תוך התעלמות ממעמדה המיוחד, הרב־תכליתי, כמופקדת גם על ייעוץ לממשלה וגם על האינטרס הציבורי — שני תפקידים שמעולם לא התנגשו בעוצמה זה בזה כמו בימים אלה. הפעם גבר הייעוץ, ההסכם עם בן גביר, על האינטרס הציבורי — סילוקו מחיינו הציבוריים ובוודאי מהמשרד לביטחון לאומי.
לא מדובר במחלה מסתורית אלא בשביתה
הודעת משרד החינוך על הכוונה לנכות מהשכר את ימי המחלה של המורים היא סוג של מהלך בשחמט, הודעה שתהיה לה משמעות כשהמורים יגישו תביעות על גריעת דמי מחלה. תגובת המשרד מובנת על רקע ההצהרה על התחלות המונית, על חולים "מדומים". משמעותה היא שאם מורה יגיש תביעה פרטנית להחזרת כספים יתהפך הנטל, ועליו יהיה להוכיח שמאחורי פתק המחלה יש גם מחלה אמיתית. פתקים קל להביא, מחלות אמיתיות קשה יותר.
התביעה תהיה פרטנית, כי מאחוריה אין את הגיבוי של הסתדרות המורים, שאינה צד לה. בזמנו, בשביתת הרופאים הגדולה, חזינו בצעד דומה. אז לא מדובר היה במחלה המונית, אלא בהתפטרות המונית — ובית הדין לעבודה קבע שלא מדובר בהתפטרות אלא בשביתה. גם במקרה זה הוא צפוי לקבוע שלא מדובר במגיפה אלא בשביתה. המשמעות המשפטית פשוטה — מאחר שהמורים הצהירו והודו על הפייק־מחלה, אין כאן מחלה אלא שביתה, שאינה מזכה בדמי מחלה.
