פרשנות
מבחן פיטורי רונן בר: בדמוקרטיה צריך גם סיבה, לא רק סמכות
אחרי 8 באפריל בג"ץ יידרש להתערב בהחלטה ממשלתית ולהכריע אם ניתן לפטר שומר סף בכיר כמו ראש השב"כ ללא עילה, כנהוג בדיקטטורות. אתמול כבר הגיב נתניהו שסוגיית הפיטורים אינה שפיטה, סוג של איום על בג"ץ
אין היום מרואיין בתקשורת, אין שיחת סלון, רחוב או מחאה, שלא נדרשים לשאלת המשבר החוקתי. מה יקרה כשפסיקת בית המשפט העליון תיתקל בסרבנות ממשלתית. מה יקרה אם ראש הממשלה יסרב לציית להחלטת בג"ץ? כולם סקרנים לדעת איך ומה יקרה, מי יירד ראשון לשוליים כאשר שתי הרשויות, המבצעת והשופטת, ידהרו בפול גז זו לקראת זו. ישנם כמה תסריטים לפיצ'ר הזה "בדרך לדיקטטורה עוצרים בבג"ץ". כרגע מבקשת הממשלה להסיר שני חסמים חשובים, ראש השב"כ רונן בר והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה.
בעניין היועצת, לא בטוח שנתניהו ולוין יילכו עד הסוף. חשוב להם לסמן לבייס ולחרדים את רצינותם, אבל גם ברור להם שכאן בג"ץ יתייצב מולם על מלא. לכן, חשוב להם להמשיך למרר את חייה, אבל היא משיבה להם כגמולם - בסירובה להתייאש, לוותר ולהתפטר. בנוסף, מתקשה כרגע לוין לאייש בשר משפטים לשעבר את ועדת האיתור שהיא תחנת חובה בתהליך. לעומת זאת, פיטורי ראש השב"כ עלולים להיתקל בבג"ץ פחות נחוש, שיבקש להימנע ממשבר חוקתי, להימנע מפסק דין שמתנגש חזיתית עם ראש הממשלה. אתמול כבר איים נתניהו שהסוגייה אינה שפיטה. כרגע נקבעו העתירות לדיון בפני ההרכב הבכיר, הנשיא יצחק עמית, המשנה נעם סולברג ודפנה ברק-ארז. אם בהמשך יורחב ההרכב, יצורפו אליו לפי הוותק יוסף אלרון ויעל וילנר. הרכב שקשה יהיה להעריך לאן פניו.
1. פיטורי ראש השב"כ – הסמכות קיימת, האם ישנה עילה?
בצל פיטורי ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה מתנהל דיון משפטי: האם הפיטורים הם כחוק או שאינם חוקיים. גם בקרב מתנגדי נתניהו והממשלה יש הסבורים שהם חוקיים, אבל מזיקים, פסולים ולא ראויים. נקודת המוצא לשתי העמדות היא שהחוק מתיר את הפיטורים. נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, באחד הראיונות האחרונים עמו, הבהיר: הבעיה היא לא בסמכות (שקיימת) אלא בעילה (שנעדרת). כלומר, האם אנו נעצרים בגבולות החוק שמתיר את הפיטורים, או בוחנים את הסיבה – את ההסבר השלטוני שצריך להיות מגובה בעובדות. זו משמעות ההרחבה מ"חוק" ל"משפט". זו מהות מלחמת הפרשנות בין השמרנים לליברלים, בין פורמליסטים לאקטיביסטים: האם נעצרים במילות החוק או בוחנים את תכליתו, את כוונתו, את מניעי ההחלטה השלטונית, את העובדות שמבססות אותה.
פעם, בכנס על גבולות הייעוץ המשפטי לממשלה נשאלו המשתתפים מהם גבולות הייעוץ. "הגבול הוא החוק", אמר פרופ' יעקב נאמן. "הגבול הוא המשפט", השיב לו פרופ' יצחק זמיר. והוויכוח הזה משליך על תפקידו של בית המשפט בדמוקרטיה, על שיקול הדעת השיפוטי, על עוצמת האיזונים והבלמים שהוא מפעיל על השלטון. וגם על זכות העמידה של העותרים.
בג"ץ מאפשר לכל דיכפין (ארגונים ועמותות בעיקר) להיכנס בשעריו, ובלבד שיצטיידו בעילה מתאימה לתקיפת המעשה השלטוני. מהפכת הנגד של דניאל פרידמן מול אסכולת ברק וזמיר נוגעת בדיוק לנקודה הזו - לצמצום העתירות והעילות שמערבות את המשפט בכל תחומי חיינו. ומכאן משתרשרת הרטוריקה הארסית. על השופטים שלא נבחרו ומסיגים את הגבולות והמשילות, על היועץ המשפטי שהוא "פקיד", ביטוי שהצמיד לו פרידמן, ולא הפרשן המוסמך של החוק. כאשר מורידים את הדיון הזה לקרקע המציאות של היום, השאלה היא האם יש לממשלה סמכות לפטר את ראש השב"כ ללא עילה, רק מכוח הסמכות, או שהפיטורים מותנים בהוכחת עובדות. למשל סירובו לציית לממשלה או מעשיו שפגעו בביטחון המדינה. הוויכוח על הסמכות נוגע להבדל מהותי בין דיקטטורה לדמוקרטיה. בדיקטטורה אפשר להעיף לכל הרוחות (הביתה, לכלא) את כל מי שסר חינו בעיני השלטון. לא צריך סיבה ולא צריך עילה. בדמוקרטיה, נדרש השלטון להציג סיבה טובה לפיטורים, במיוחד של שומרי סף בכירים כראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה. השיח היום הוא המבוא לדיון בבג"ץ, דיון שיוכרע בין היתר על השקפות השופטים – האם מדובר בשופטי "סמכות" או שופטי "עילה". האם השופטים יראו במועמדים להדחה משרות אמון (לממשלה) או נאמנות (לציבור). ההפיכה המשטרית הלכה צעד גדול קדימה – לא רק שגבולות ההתערבות של היועמ"שית ובג"ץ נעצרים במילות החוק, אלא שהפרשנות והיישום שלהן הוא בידי הממשלה ושריה. כאשר נתניהו מודיע שהוא לא יעבוד עם בר, הוא בעצם מודיע לבג"ץ – לא חשוב מה תחליטו, מבחינתי הוא כבר לא ראש השב"כ. ואתמול הגיב הפרשן המשפטי נתניהו שסוגיית פיטורי ראש השב"כ אינה שפיטה. כלומר, תזרקו את העתירה לפח, ואל תעזו לדון בה. סוג של איום משפטי וגם לא משפטי. ועכשיו נותר רק לראות אם לא רק ימשיך להתעלם ולהתעלל בבר, אלא גם ימנה מחליף. ואולי יצליח לתמרן את בג"ץ לסוג של פשרה כמו לקצוב את שירות בר, לכרוך אותה בסיום החקירות. ייתכן שזו הסיבה לקביעת הדיון ל־8 באפריל - לתת לזמן לפתור את המשבר כדי לא לכתוב פסק דין ולחסוך את המשבר החוקתי, את ההתנגשות החזיתית בין הממשלה לבג"ץ.
2. נבצרות נתניהו - עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת נכנס לתמונה
ושוב, מדברים כולם על נבצרות. למה שבר ובהרב מיארה יילכו, למה שנתניהו לא יילך? אם כלפיהם נטען ניגוד עניינים, הוא עצמו טבול עמוק בניגוד עניינים עוד טרם יבש הדיו מפסק הדין המפורסם שהכשיר אותו כנאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בכפוף להסדר ניגוד עניינים. בהדרגה התברר שעם או בלי הסדר אין מצב שנתניהו יהיה מחוץ לאירוע. מההפיכה המשטרית ועד להגשמתה באמצעות חקיקה, מינויים ופיטורים. גם כשהוא יוצא מהחדר כמו שלשום - הוא זה שהחליט על פיטורי בהרב מיארה. הראש הוא נתניהו וקבלני הביצוע משתנים בהתאם למשימות – יריב לוין, שמחה רוטמן, שלמה קרעי ואיתמר בן גביר שזנח לרגע את המשמרת, אך חזר אליה במלוא המרץ.
ניגוד העניינים המקורי נגזר ממניעת נתניהו מלעסוק בנושאים שמשפיעים על משפטו הפלילי. היום הוא איבד את כל הבלמים - אין לא בעיה להדיח את האחראית על התביעה במשפטו הפלילי, ואין לו בעיה להדיח את האחראי על החקירה בלשכתו. בינתיים, נושא הנבצרות לא מצוי כלל על הפרק מבחינת היועמש"ית. בג"ץ דחה בעבר מספר עתירות שניסו לכפות עליו נבצרות. ועכשיו, עתירה חדשה בדרך. "משמר הדמוקרטיה" שלח, באמצעות עו"ד אביגדור פלדמן, מכתב "מיצוי הליכים" לנתניהו. פלדמן מציין את ניגודי העניינים של נתניהו – מול משפטו הפלילי, מול סירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית, מול פרשת קטאר־גייט. ומוסיף טענה מקורית: "נעז ונאמר כי אפילו לא היה חוק הנבצרות, רשאי היה בית המשפט להסיר את ראש הממשלה מכהונתו וזאת על בסיס העיקרון שנקבע לפני שנים רבות של דמוקרטיה מתגוננת". העיקרון נקבע כשבג"ץ מנע מתנועת אל ארד מלהתמודד לכנסת. "מה שנכון היה כדי למנוע מרשימה קיקיונית להתמודד בבחירות לכנסת, נכון שבעתיים, כאשר בראש המדינה עומד המשיב הפועל בחשכת ניגוד העניינים". רעיון ה"דמוקרטיה מתגוננת" הוא עמוק יותר. אפשר להביט עליה במשקפי סעיף 7א לחוק השב"כ – "השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה". זהו הסעיף שמכניס את השב"כ ללשכות של נתניהו ובן גביר.
ואפשר להביט על "הדמוקרטיה המתגוננת" במשקפי הקטטה שהתפתחה באולפן שישי, שבו זיהה גיא פלג בנתניהו איום ממשי על ישראל, לא פחות מהאיומים החיצוניים שמכוונים עליה. בכל הזירות האלה מתקשה הדמוקרטיה הישראלית להגיב לנתניהו. בפסיכולוגיה קוראים לזה "חוסר אונים נרכש". ואת המטאפורה שנולדה באולם בג"ץ ניתן להרחיב: המבצר נפל, הנבצר ממשיך להפיל.
