מוסף כלכליסט
בתנועה: 2,852 ק"מ מנקודת הזינוק
אחרי יותר משנתיים הגיע הזמן להיפרד. ועדיף לעשות זאת על בטן מלאה באויסטרים, פיצוי על חוויה של זרות בלשכת ההגירה במרסיי
לא אפשרו לי להיכנס למשרד ההגירה במרסיי. "באינטרנט כתוב שיש קבלת קהל עד 12:00!" הזדעקתי. "זה כבר לא ככה מזמן", טען המאבטח שבדלת וזרק לעבר חברו שבפנים: "בחיים הם לא יעדכנו את האתר".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"אבל הגעתי מרחוק", ניסיתי שוב. "כמה רחוק?" שאל. "מהלוברון, 70 קילומטר", הגזמתי במעט. "הוא בא מרחוק ממש, 90 קילומטר!", זרק הפקיד למאבטח שבפנים, "אתה מרשה לי לטפל לו בניירת?". הרשות ניתנה וכך זכיתי לשירות אח"מים באחד המקומות הטעונים יותר באירופה. עדיין לא ידוע דבר על עתיד מעמדנו כאן בצרפת, ומה שיקרה בשנים הקרובות, אבל תמיד נעים לראות מישהו מסדר את טפסיך ביד נאמנה, מהדק אותם ומקפיץ אותם למעלה בלי שתצטרך לעמוד בתור בין עשרות פרצופים מתוחים. המאבטח שב עם שני אגודלים זקורים וחיוך והצהיר: "הם אומרים שתקבלו תשובה צ'יק־צ'ק".
הטור נולד בבית קפה בגבעתיים, מקום שונה מאוד מפרובנס, שבה אני גר כיום. הוא נועד לשמש במה לרגליי הנעות. אך כמעט ברגע שבו התחלתי לכתוב, החלה החוויה הזאת להשתנות איור: שמרית אלקנתי
אמרתי לאלישה שאתעכב קצת. השכונה הזאת זרה לי ומעניינת אותי. אני מניח שקוראים לה "הפראדו", כי החוף שלה נקרא "חוף הפראדו" ולכיכר המרכזית שבה קוראים "מעגל התנועה של הפראדו". לא נעים לעצור מישהו ברחוב ולשאול: "סליחה, קוראים לשכונה הזאת פראדו?" אף אחד לא רוצה לחוש זר, גם אם ברגע זה יצא ממשרד ההגירה.
מתברר שיש דברים נהדרים בפראדו. יש כאן שדרות ענקיות שמזכירות את מדריד, בניין מרהיב שעיצב לה קורבוזייה והמון מעדניות איטלקיות קטנות. רכשתי ארנצ'ינו באחת מהן וכרסמתי אותו בהליכה, למרות הכלל הצרפתי שלפיו אוכלים רק מול שולחן. ואז הבנתי שסתם בזבזתי כסף וקלוריות, כי נתקלתי במקום שלו ציפיתי כל חיי — דוכן רחוב קטן שמוצעים בו מטעמים מן הכחול: אויסטרים, שרימפס, בוטרגה וכדומה. ארבעה שולחנות קטנים נחו לאורך המדרכה. הזמנתי שישה אויסטרים והתיישבתי. בעל הדוכן מילא צלחת קלקר בהרבה יותר קרח ממה שמגיע לשש רכיכות ולחצי לימון, הריץ אליי לחמניות טריות וגלילון של חמאה ארוז כסוכרייה ושב להמתין ללקוחות מאחורי הר של קיפודי ים. אני יושב מאחורי ששת האויסטרים האלה ויודע שזהו. זה המקום. כאן עליי להיפרד.
הטור הזה נולד לפני יותר משנתיים במקום שונה מאוד מזה: בית קפה שכונתי בגבעתיים. אמיר זיו, עורכו הראשי של "מוסף כלכליסט", הציע את הטור הזה כבמה לרגליי הנעות. הוא הכיר אותי כאדם שנע ושכותב, ואפשר לי לראשונה אי פעם להביע את חוויית העולם שלי באופן שבועי, מעל במה נפלאה שיצר.
כמעט ברגע שבו התחלתי לכתוב החלה החוויה האמורה להשתנות. אלישה ואני לא ידענו זאת, אבל ביום שבו שלחתי את הטקסט הראשון לאמיר, היא כבר היתה בהריון. דווקא כשזכו נעליי השרוכות־תמיד למשימה ולתוחלת, נהפך הבית למזמין ולחשוב מתמיד. שנה שלמה כתבתי במתח הבריא שבינו לבין מה שמחוץ לו, ואז קרה דבר נוסף: צרפת.
מצחיק שלשאלת המאבטח השבתי "70 קילומטר" וחשבתי שאני מגזים. למעשה אני יודע בדיוק מה המרחק. הוא מסומן במרצפות נמל יפו, במסגרת מפה נהדרת של נמלי הים התיכון המשורטטת בהן. "מרסיי, 2,852 קילומטרים", כתוב שם.
זו עלולה להישמע כהערה צבועה ממי שכותב כמעט תמיד בגוף ראשון, אבל אני לא ממש רוצה לכתוב על עצמי, אלא על המרחב שסביבי, להשתמש בעצמי ככלי רכב שבאמצעותו הקורא יכול לטייל ולהשקיף על המרחב הזה. מרסיי ופרובנס מרתקות, אבל אני כה חרד מלחפור עליהן, שאפילו את תיאור הפראדו סגרתי כאן בפסקה אחת. יש גבול לכמה מידע על צרפת והאויסטרים שלה נחוץ לקוראי עברית. הסיפור שלי נהפך, לפחות בעיניי, לספציפי מדי עבור עמוד כזה. מוטב שיסופר במסגרת אחרת ובזמן אחר.
הרכב הזה צריך לנוח קצת בגראז׳ בלוריס. את פורטפוליו האיורים המופלא שציירה שמרית אלקנתי אכניס פנימה למשמרת. איוריה עוררו בי לפעמים כאלה שמחה והתרגשות, עד שרקדתי סביב הבית. הנה לכם איך שומרים בן אדם בתנועה.
גם אתם הנעתם אותי, קוראים אהובים. עשיתם איתי כברת דרך שאינה מדידה בכלל. כמעט רק מילים טובות קיבלתי מכם. בלי זה אי אפשר לחצות 2,852 קילומטרים, אפילו לא אחד. תודה רבה כל כך.
ומכיוון שבטור פרידה נהוג לאפשר לכותב חופש מיוחד, אנצל את ההזדמנות ואכניס מילה של אהבה למי שהיה שותף סתרים לכל מה שתואר כאן, מהחקירה המשטרתית במודיעין עילית ועד להתחרעות על פיצות בשכונת שפירא, וממסע לילי בעקבות נרגילה במישיגן ועד הניסיון להושיע עלמה במצוקה במסעדה בקייב. זהו העורך דודו מצויינים, שדאג שאף פעם לא אתעצל ושתמיד תתפנקו עד הסוף.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
ויש עוד אחת שדאגה לכם — אלישה, שקראה את הטור בכל שבוע, צחקה ותיקנה ותמיד נסכה בי ביטחון ושמחה. היא ממתינה לי בבית עכשיו, 70 קילומטרים מכאן, או אולי קצת פחות. כך או כך זה מרחק רב מדי. ארביץ את האויסטר השישי ואנוע בחזרה לזרועותיה.
