מועצה מקומית נקטה בהליכי גבייה לא חוקיים – ותפצה חברת בנייה

בית משפט השלום בקריית גת חייב החודש את המועצה המקומית מיתר לפצות חברה קבלנית בכ-60 אלף שקל עקב הטלת עיקולים לא חוקיים על חשבונותיה, תוך פגיעה בתדמיתה.

השופט משה הולצמן מצא פגמים בהתנהלות המועצה, שהטילה את העיקולים מבלי לאפשר לחברה לכסות את החוב או להתגונן מפניו.

בשנים 2009-2007 ביצעה החברה הקבלנית "אריה ארז בניין תשתית וגינון" עבודות פיתוח ביישוב מיתר. אחרי שסיימה ופינתה את השטח שהוקצה לה להתארגנות, היא קיבלה דרישה לשלם עליו ארנונה של יותר מ-30 אלף שקל.

היישוב מיתר. המועצה המקומית חויבה לפצות חברה קבלנית ב-60 אלף שקל

החברה שלחה למועצה מכתב תשובה עם פירוט התנגדויותיה לחיוב, אך במשך כשנתיים וחצי לא זכתה למענה, והניחה שהמועצה חזרה בה.

אלא שבינואר 2014 גילתה החברה לפתע כי חשבונותיה בבנקים מזרחי טפחות, הפועלים ולאומי עוקלו, וכחודשיים לאחר מכן המועצה כבר משכה את כספי החוב שבינתיים תפח לכ-56 אלף שקל.

העיקולים הוסרו בחלוף כשלושה חודשים והכסף הוחזר כשנתיים לאחר מכן, בעקבות הליך משפטי. בינתיים, ובמקביל, הגישה החברה הקבלנית תביעת לשון הרע לפיצוי עצום של יותר מ-400 אלף שקל.

החברה טענה כי פעולות הגבייה כלפיה לא היו חוקיות ופגעו קשות בתדמיתה, אך המועצה טענה כי פעלה בהתאם לחוק.

גישה ליברלית

השופט הולצמן סבר כי המועצה תצטרך לפצות את התובעת, אם כי לא בסכום המופרז שנתבע.

השופט מצא כי התנהלות המועצה לקתה בכשלים חוקיים ומנהליים רבים. כך למשל, דרישת התשלום שנשלחה לתובעת לא כללה את כל הנתונים הרלוונטיים, בניגוד לחוק הרשויות המקומיות, והדבר המהותי ביותר שהיה חסר בה הוא ציון האפשרות להגיש השגה וערר על החוב.

בנוסף, השופט פסק כי המועצה הפרה את חובתה לענות למכתב התגובה ששלחה אליה החברה - מכתב שלטעמו יש לראות כ"השגה". בהקשר זה השופט ציין כי "פסיקת בתי המשפט נקטה בגישה ליברלית בנוגע לסיווגו של מענה שהוגש על שומת ארנונה כהשגה, גם אם לא צוין במפורש כי מדובר בהשגה, ובלבד שהועלו טעמים ענייניים לגבי השומה שהוצאה".

השופט הבהיר שאם המועצה סברה שהמכתב לא נחשב להשגה, היה עליה "להודיע על כך בתוך פרק זמן סביר", ומאחר שלא עשתה זאת - התובעת הייתה רשאית להניח שההשגה התקבלה.

כמו כן, השופט סבר כי פתיחת הליכי הגבייה בחלוף כארבע שנים וחצי אחרי הדרישה הראשונה לא עומדת בהנחיות היועמ"ש האסורות על רשות להשתהות בגבייה מעבר לשלוש שנים.

אם לא די בכך, פעולת העיקול גם לא הייתה חוקית מפני שהיא נעשתה שישה ימים לפני שהודיעה על כך לתובעת, ומבלי שניתנה לתובעת הזדמנות לשלם את החוב.

לאור הדברים האמורים, השופט קבע כי הטלת העיקולים הציגה את התובעת "כמי שאינה פורעת את חובותיה הכספיים" ללא סיבה מוצדקת.

ואולם, השופט מצא שהפיצוי הראוי במקרה מסתכם ב-45 אלף שקל בלבד. בין השיקולים מנה השופט את הפגיעה בתדמיתה של התובעת וההשתהות בהליכי הגבייה מצד אחד, ומצד שני את העובדה שלא הייתה לפרסום תפוצה רחבה והכספים הוחזרו בסופו של דבר. לסכום זה נוספו ריבית והצמדה וכ-15 אלף שקל עבור הוצאות משפט חלקיות ושכ"ט עו"ד.

לפסק הדין

• ב"כ התובעת: עו"ד שרון (שלמה) ברבי

• ב"כ הנתבעת: עו"ד גדעון פנר ואח'

* עו"ד דלית כסליו-ספקטור מייצגת בתביעות לשון הרע

** הכותבת לא ייצגה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer

באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"