מוצ'ילרו בתל שבע
בין נחל ביוב לפחונים מאובקים אפשר להתנחם בשיחה על כדורגל בדואי ומסחטת לימון ורודה
"במאצ'ו פיצ'ו היית?" שואלת הבחורה שלצדו.
"נו, מה?"
"ובקובה היית?" שואל זה שיושב מולו.
"מה פתאום", מפטיר ההוא שהיה בפרו, ומיד מוסיף: "קובה זה לאנשים רעים".
הרכבת הולכת ונספגת בין שכונותיה הצפוניות של באר שבע, ואני מנסה להבין מה לקובה ולאנשים רעים. מעניין אם הוא ביקר במקום שאליו אני נוסע. אני מנחש שלא, ולא מתוך התהדרות. גם אני מעולם לא ביקרתי בתל שבע. כשהמוצ'ילרו ועוד מאות מנוסעי הרכבת יורדים בתחנת האוניברסיטה, אני תוהה כמה מהם ביקרו בכלל בבאר שבע. תהילה חכימי תיארה זאת היטב בשירה "רכבת אוניברסיטה" (מהספר הנפלא כולו "מחר נעבוד" בהוצאת טנג'יר).
איור: שמרית אלקנתי
עַל הַמִּדְשָׁאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁבַּנֶּגֶב
שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ אוֹמֵר:
הַדָּבָר הֲכִי טוֹב שֶׁקָּרָה בִּבְאֵר שֶׁבַע
זֶה הָרַכֶּבֶת שֶׁמַּגִּיעָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַקַּמְפּוּס
בְּלִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר בָּעִיר.
רָצִיתִי לִצְרֹחַ:
הָעִיר הַזּוֹ זֶה לֹא הַזּוֹנָה שֶׁלָּכֶם, יָא מַנְיָאק
אֲבָל שָׁתַקְתִּי.
אולי גם אני כמותם, כמו הסטודנטים הזחוחים שמזנים את באר שבע. הנה, אני מדלג היום עליה, על שכונותיה וסיפוריה, מטפס על הרכס הנושא את אנדרטת חטיבת הנגב ומנמיך במורדו לעבר שכנתה. האם תל שבע אינה מין ארקיפה שלי? הנה היא, זקורת צריחי מסגדים, אקזוטית, מסתורית, מעסה את רגשי האשם בדיוק בנקודות הנכונות. חברתי נועה טענה באוזניי פעם שהאשכנזים כרתו ברית עם הפלסטינים. במקרה הזה הברית היא עם הבדואים, והיא עוקפת יפה יפה את שכונה ד'.
עוד אשוב לבאר שבע, אני נודר, עוד אכתוב עליה, אבל אני חייב לראות את תל שבע. כי מעולם לא הייתי שם. אני חותך מהכביש אל השטחים הפתוחים, הם ירוקים בעונה הזאת, הנחמדה, אבל היה מוטב להישאר בדרך הסלולה, כי את הנתיב מהמרחבים אל העיירה חוסם נחל עונתי מהול במי ביוב. איך חוצים את זה? אני מתהלך לאורך הפלג עד שמתגלה לי גשר: קרש שעון על אמבט פיברגלס הפוך. אחת, שתיים, הופ!
מעבר לאפיק פרוש אצטדיון כדורגל עלוב מראה, גדרו קרועה, מדשאתו מכוסה אשפה ולא גזומה. מאוחר יותר, באחד מבתי הקפה שבעיירה, תחת טלוויזיה המשדרת תוכנית בערוץ סעודי על ספורט אקסטרים, אני שואל את שכני לספה עליו.
"יש כדורגל בתל שבע?"
"יש, בכל יום שישי יש".
"במגרש הזה?"
"כן, כן".
"והקבוצה טובה?"
"מעולה, אני בעדה, אפילו שאני לא מכאן, אני מח'ורה".
"ובח'ורה יש כדורגל?"
"כרגע אין, כי המגרש נמצא בשטח של משפחת נדבארי, ועד היום הם הרגו ארבעה למשפחת אבו אל־קיאן, אבל אבו אל־קיאן הרגו להם חמישה. אז נדבארי חייבים להרוג אחד לאבו אל־קיאן. ככה זה אצלנו הבדואים. אם רק יראו אותם מתקרבים, הם יירו".
"אלוהים ישמור. מישהו מהמשפחה שלך נפגע?"
"שם המשפחה שלי זה נדבארי, אבל אנחנו מחוץ לזה. לא רוצים צרות".
"ובתל שבע קורים דברים כאלה?"
"לא בתוכה, אבל מסביב כן. שמעת על מה שקרה באום אל־חיראן? עשו מזה סיפור גדול בתקשורת כי נהרג שוטר, אבל כל הזמן אנשים נרצחים כאן, ואף אחד לא שומע על זה".
הרחוב הראשי מרוצף בחנויות בתוך פחונים. הרחובות הצדדיים מאובקים, ויש פה גלידרייה שעלתה בלהבות מזמן ונשארה ריקה ומפויחת. גמלים רזים ניצבים בחצרות. אני מביט בחבורת ילדות שחוזרות מבית הספר ועוקפות חולדה דרוסה. לא הכל סמרטוטי, ואני אפילו מוצא כאן מתנה לזוגתי: מסחטת לימון ורודה. אבל איפה זה ואיפה המדשאה הגדולה של אוניברסיטת בן גוריון.
אני ממשיך מזרחה, אל השטחים הפתוחים שמנוקדים ביישובים לא מוכרים. כל צעד בדרך הזאת, מתחילת היום, הוא עוד צעד במורד המדרון הסוציו־פוליטי של ארצי, שהוא תמיד אתני.
אבל אני לא כיפה אדומה ההולכת ומעמיקה אל תוך היער. אני הזאב. המדינה הזאת, שמשפחתי נמצאת בלב ההגמוניה שלה, יצרה את המדרון הזה ברצף של הכרעות והחלטות. שום דבר כאן לא מקרי, גם לא נקמת הדם של ח'ורה. יישובי הקבע שנוסדו למען הבדואים הרי הניעו משפחות מהשטחים השבטיים שלהן והפילו אותן זו על בהונותיה של זו. לכל החלטה שנעשתה כאן יש אפקט מתמשך על כולם, חוץ אולי מעל גלעד ארדן. שום דבר כנראה לא יכול להזיזו ממקומו.
המדרון כולו, על כל מדרגיו, מצוי ברדיוס של שעת הליכה אחת בשולי באר שבע. מעל קירות הפח של בתים ללא חיבור למים אני רואה את גגות הרעפים של עומר ומעליהם מגדל מים חייכני. אני חש את הלב נוזל קצת אל תוך העפר, ומבין למה ההוא העדיף לנסוע עד ארקיפה.
