• תפריט
מוסף 03.12.15
שאלות מוסף 3.12.15 ראש

אבי נסע לאמריקה ל-5 שנים ללמוד כינור וכתב לנו: "התאהבתי בארה"ב מהרגע שכף רגלי דרכה בה"

זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית: "הוריי עברו לאנגליה, ואמי נאלצה לראשונה בחייה לעשות את עבודות הבית. קודם היו לה שישה משרתים ופתאום הכל השתנה"

ילדותי עברה בבומביי, בבית מקסים לרגלי האוקיינוס ההודי. גדלתי באווירה פתוחה מאוד לכל סוגי הדת - אני זורואסטרי ולמדתי בבית ספר קתולי בכיתה שהיו בה בני שבע דתות שונות. לכן אני זוכר איזה הלם היה עבורי להיתקל באנטישמיות לראשונה, כשבגיל 16 עברתי ללמוד מוזיקה בווינה.

 

"אבי, מהלי, היה מייסד התזמורת הפילהרמונית של בומביי, מוזיקאי אדיר שניגן בכינור כל דבר, ממוזיקת סלון ועד לקטעי סולו בקונצרטים. הוא עבד מבוקר עד ערב והיה נוקשה ביחס למשמעת בבית. יציאה לסרט וארוחה בימי ראשון היתה דבר קדוש, כי זו היתה ההזדמנות שלנו להיות יחד. בגיל חמש הוא שלח אותי ללמוד פסנתר ובגיל 15 כינור. היינו רק שני ילדים, אני ואחי הקטן, והתגוררנו עם סבא וסבתא ושישה משרתים. במעמד הביניים של הודו זה לא היה דבר חריג.

 

"בגיל 15 אבי לקח אותי לסייע לו בעבודה כשניצח על התזמורת הסימפונית של בומביי. כשרצה לנגן את קטע הסולו ביצירה של ברהמס, הוא ביקש ממני לסמן לנגנים את תפקידם במקומו, ובכל פעם שפיספסתי הוא ניגן וצרח עליי בו זמנית: ילמה אתה לא נותן לקרן את האות להכנס!'

 

"ב־1945, יום אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, אבי נסע לארצות הברית ללמוד כינור, ושהה שם חמש שנים. הוא כתב לנו המון וסיפר: 'התאהבתי בארצות הברית מהרגע שכף רגלי דרכה בה'. הוא היה כל כך מוקסם. הוא התפעל מאוד, לדוגמה, מהעובדה שביום אחד הם הפסיקו את ההקצבה לדלק שהונהגה בתקופת המלחמה, אבל גם כתב ש'התאהבתי בגלידת בננה ספליט, בעיניי זאת יצירה חדשה'. הוא נהפך לאמריקאי בנשמתו, בעוד שאני ואמי נשארנו הודים.

 

1945 זובין מהטה בן התשע (משמאל) עם הוריו ואחיו זארין, בומביי 1945 זובין מהטה בן התשע (משמאל) עם הוריו ואחיו זארין, בומביי צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

 

"ב־1950 אבי חזר להודו, אבל אחרי עזיבת האנגלים ענף המוזיקה שם ספג פגיעה קשה, ובסופו של דבר הוריי נאלצו לעבור לאנגליה כדי להתפרנס. אבא לא הרוויח מספיק, ואמי, טהמינה, נאלצה לראשונה בחייה לעשות את עבודות הבית: לנקות, לבשל, לסחוב עצים להסקה. קודם היו לה שישה משרתים ופתאום הכל השתנה. מאותו רגע הבישול הפך לחלק מרכזי בחייה, וזה המשיך גם כשהוריי היגרו לאמריקה. עד יום מותה ב־2004, בגיל 96, היא לא פתחה קופסת שימורים ושום פאסט פוד לא נכנס לבית שלה.

 

"הוריי רצו שאהיה רופא אבל אחרי שנה של לימודי טרום רפואה, מתוך רחמים על האנושות הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. מוזיקה תמיד היתה כל חיי אבל בני משפחתי הזהירו אותי: 'תראה את אביך, הוא לא מרוויח שום דבר, למה אתה רוצה לעסוק באותו דבר?'. בסופו של דבר הוריי היו מאוד מרוצים מכך שהצלחתי להתפרנס בתחום שאבי לא הצליח בו, אבל האמת היא שכשהתחלתי את דרכי היו מעט מאוד מנצחים בני גילי, כך שלי היו יותר אפשרויות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x