אשליית הזהב של גרמניה

אפשרות אחת היא כי קובעי המדיניות בגרמניה סבורים שאנחנו נמצאים על סף עידן של "כל מדינה לעצמה", וכי רק זהב שזוכה לשמירה של המשטרה השכונתית הוא בעל ערך.

אך זו בהחלט הנחה מרחיקת לכת. עולם שבו האמון הפיננסי בין גרמניה וצרפת או בין גרמניה לארה"ב קורס, הוא עולם שנגוע בבעיות גדולות הרבה יותר מאשר מיקומו של הזהב. בעולם כזה, הסחר הבינלאומי יתמוטט וכלכלות גדולות יילחמו כדי למכור את מרכולתן. החזקת כמות גדולה יותר של זהב בבית מאשר בבנק הפדרלי של ניו יורק לא תעזור.

רק זהב שזוכה לשמירה של המשטרה השכונתית הוא בעל ערך? צילום: איי פי

דעיכה עתידית במרכזיות הדולר

האם גרמניה סבורה שהזהב שלה ייפול קורבן לסנקציות, כפי שקורה במדינות פורעות חוק? שוב, זאת לא אפשרות סבירה. מדינות כמו איראן וונצואלה משקיעות הרבה מאוד מאמצים במעמדן כמנודות. גרמניה, היא מעמודי התווך של העולם הדמוקרטי. זה לא הולך לקרות.

ייתכן שחברי הבונדסבנק חשים כי אנו הולכים לקראת שינוי בהעדפות הבינלאומיות, שיבוא לידי ביטוי בהתרחקות מהדולר, ומעוניינים להיערך לכך. זו אופציה שאינה בלתי סבירה, אם נותנים את הדעת לדעיכה עתידית במרכזיות הדולר כמטבע רזרבה וכמפלט. עתודות דולריות (המוחזקות בעיקר בבנקים המרכזיים) היו שוות כ־2% מהתמ"ג האמריקאי ב־1948 ושיעור דומה ב־1968. כיום, אחזקות כאלה מהוות לפחות 15% מהתמ"ג, וקיימות הערכות כי מדובר אף ב־30%. העלייה הזו נובעת בעיקר משגשוג מדינות בדרג הביניים. כיום, העולם מחזיק בחלק גדול מהנכסים הדולריים האמריקאיים, וגיוון עתידי של תיקי השקעות לא יהיה מהלך מפתיע.

עם זאת, העתקת הזהב של גרמניה ודאי שאינה מהווה אופציה שוות משקל. מהלך שעשוי להיות יעיל הוא ביצוע מהפך ליורו, היינו, שכנוע משקיעים לגבי עתידו המזהיר של המטבע המשותף, הנתמך על ידי איחוד מוניטרי, פיסקאלי, פיננסי ופוליטי איתן. מנקודת המבט הזו, ההעברה הפיזית של הזהב היא לא יותר מאשר תרגיל הסחה.

פחד מוחשי ממדיניות מוניטרית הפכפכה

הרושם הנוצר הוא כי האליטה הפוליטית בגרמניה מאמינה כי חזרה לעידן של תקן הזהב. אם כי, גם אז, עיקר המשקל ניתן לכמות הזהב, ולא למיקומו. המגמה המדאיגה יותר היא הפוליטיזציה של הבונדסבנק. פוליטיקאים בכירים בגרמניה מתחילים לפקפק יותר ויותר בבנק האירופי המרכזי, ובמקביל מביעים בקול את חששם לגבי המדיניות המוניטרית של הבנק הפדרלי המרכזי של ארה"ב. הכוח המניע במקרה זה הוא החשש מפני אינפלציה. אך הפחד האמיתי אינו האינפלציה עצמה, כי אם כשל של הבנקים המרכזיים לצפות אותה בזמן.

שוב, העברת הזהב אינה תורמת לשליטה באינפלציה. הקשר בין המטבעות לזהב ניתק לעד ב־1971, כאשר נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון ביטל את החיוב להצמיד את כמות הכסף במשק לכמות מקבילה בזהב. מאז, שווי הכסף שלנו אינו מגובה על ידי זהב או על ידי כל ישות פיזית אחרת.

הפוליטיקאים הגרמנים, כך נראה, חיים באשליה לגבי חשיבות הזהב וההשפעות של העתקת מיקומו. מנגד, חששותיהם מפני מדיניות הבנק האירופי מוצדקים: הקצאה חופשית של אשראי לממשלות גוש היורו אינה צפויה להפוך את הממשלות הללו למחושבות יותר. קיימת סכנה מוחשית כי "הדומיננטיות הפיסקאלית", כפי שמנסחים זאת, תחתור תחת המדיניות המוניטרית ותקשה מאוד על ריסון האינפלציה.

המשיכה של גרמניה לזהב היא בבחינת הסחת דעת. הפחד שלה ממדיניות מוניטרית הפכפכה הוא בהחלט מוחשי.

הכותב הוא פרופסור במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) פרוג'קט סינדיקט, 2013, מיוחד לכלכליסט