המלצות ועדת יצוא הגז הטבעי חשובות אבל לא רלבנטיות

במהלך השבועיים הקרובים מתכוון ראש הממשלה בנימין נתניהו להעלות לאישור הממשלה את מסקנות הוועדה לבחינת המדיניות בנושא משק הגז הטבעי, שבראשה עמד מנכ"ל משרד האנרגיה והמים שאול צמח. רגע לפני ששרי הממשלה יחליטו האם לאמץ את ההמלצות שהוגשו להם, "כלכליסט" מנתח את הבעיות הקיימות בהן ואת השפעות הצפויות שלהן על משק הגז בשנים הקרובות.

1. החישוב של ועדת צמח שרירותי

אחת הסוגיות המרכזיות שהטרידו את חברי הוועדה היא כיצד לקבוע מהם צורכי הגז הטבעי של המשק הישראלי. בסופו של דבר קבעה הוועדה בהמלצותיה הסופיות כי "בהתבסס על הנחות שמרניות, יש להבטיח אספקה מקומית של גז טבעי לצורכי אנרגיה לפרק זמן של כ־25 שנה", וזאת עבור תחומי ייצור החשמל, שימושי תעשייה ותחבורה. מדוע נקבע רף של 25 שנה? בוועדה מסבירים כי "הבטחת אספקה מקומית לפרק זמן ארוך משמעותית מ־25 שנה צפויה להוביל לדיכוי של פעולות הסקטור הפרטי בגילוי ובפיתוח מאגרים, ובראייה משקית ארוכת טווח לא תהיה כדאית בשל איבוד משמעותי של הכנסות ישירות למדינה".

לטענת האוצר, ללא יצוא גז היזמים לא יוכלו לשלם תמלוגים למדינה, והקופ תישאר ריקה. החשבת הכללית העריכה שהכנסות המדינה מתגליות הגז יעמדו על 548 מיליארד שקל, סכום שבאוצר לא ששים לוותר עליו. עלות פיתוח מאגרי גז נוספים גם היא גבוהה וללא יצוא גז יהיה קשה למצוא גורמים שיהיו מוכנים לממן אותה. כך למשל, צמח הזכיר שעלות פיתוח מאגר תמר בלבד עומדת על 3–3.5 מיליארד דולר.

אולם, החישוב של כמות הגז הטבעי שתידרש למדינה ב־25 השנים הקרובות הוא בעייתי. במשרד האנרגיה יכלו אמנם לחזות בקלות יחסית את הגידול הצפוי בביקוש לחשמל ולחשב כמה גז יידרש לצורך הפקתו בשנים הקרובות. עם זאת, בתחומי התעשייה והתחבורה הוועדה שמעה מספר רב של תרחישים ומספרים, ואחד מחבריה אף הגדיר זאת במילים "כל מספר לוקח".

המרת התעשייה לשימוש בגז מבורכת, כיוון שהיא תחסוך לבעלי המפעלים כסף, תאפשר להם להוריד מחירים ולהתחרות בחו"ל, ואף תשפר את איכות האוויר בסביבת המפעלים. אך כדי להביא את הגז למפעלים נדרשת צנרת פנים ארצית שהקמתה לא נראית באופק. בנוסף, נכון להיום אין אף כלי רכב שמונע בכוח גז טבעי בישראל, וגם המכוניות שמונעות על ידי גז בישול (גפ"מ) מועטות. על פי תרחישי הוועדה, עד שנת 2040 פחות מ־20% מהגז ישמש לצרכי תחבורה, אולם בהתחשב בבעיות הלוגיסטיות כמו הצורך למתוח צנרת גז ארצית עד לתחנות הדלק, התחזיות עתידות להשתנות עוד כמה פעמים.

2. היצוא הכרחי לפיתוח ענף הגז הטבעי

כאשר נשאלים במשרד האוצר מדוע דרושה מדיניות ארוכת טווח של יצוא גז טבעי, מזכירים שם את סיפורו של מאגר הגז הקטן "אור". המאגר הופקד בידי החברות ישראמקו ורציו, אך כדאיות הפיתוח שלו הייתה מוטלת בספק ודרשה השקעה גבוהה מדי ביחס לתוצאה המצופה. היזמים פנו בבקשת עזרה מהמדינה, אולם זאת סירבה להשתתף בעלויות הפיתוח. התוצאה: בעלי המאגר החזירו אותו למדינה בפברואר 2012, בדיוק בתקופה שבה נעצרה הזרמת הגז המצרי ותעריפי החשמל זינקו. כמות הגז במאגר אור עומדת על כ־1.4 מיליארד מ"ק, יותר מרבע מכלל הצריכה שנרשמה במשק במהלך 2011. ומה עשתה המדינה עם המאגר שחזר אליה? כלום. הוא נשאר באדמה עד היום.

המועצה הלאומית לכלכלה בחנה את הנושא והסבירה שמדינות שהתעקשו לשמור את הגז בידיהן גם כשלא היה לו ביקוש מקומי פגעו קשות בפיתוח המאגרים שבשטחן וחלקן נאלצו בסופו של דבר אפילו לייבא גז. "המדיניות שהוועדה בחרה הינה שמרנית ביותר יחסית לעולם, כאשר למיטב ידיעתנו אין כמעט מדינות שפועלות להבטחת צרכי המשק המקומי ברמה שאנחנו ממליצים לעשות", אומרים במועצה.

ועדת צמח קבעה כי ניתן יהיה לייצא עד ל־500 מיליארד מ"ק גז טבעי, מתוך פוטנציאל של 1,480 מיליארד מ"ק במאגרים. האם היצוא יגיע למכסה של 500 מיליארד מ"ק? מקורבים לוועדה מסבירים שלא בהכרח: "זה יכול להיות פחות ותלוי בהתקדמות התגליות ובצרכי המשק". המשק, כך מסבירים המקורבים, יצטרך לפי שעה רק 450 מיליארד מ"ק והמדיניות שקבעה הוועדה תבחן בכל מקרה כל חמש שנים.

3. בשביל לייצא גז צריך קודם מתקן

עובדה שזכתה להתעלמות כמעט מוחלטת היא שכדי לייצא גז טבעי, המדינה חייבת להקים מתקן ייעודי שעלותו עשויה להגיע ל־7 מיליארד דולר והזמן שנדרש להקמתו הוא 6–8 שנים. לפיכך, כל מכסת יצוא שתיקבע לא תהיה רלבנטית עד לקראת סוף העשור. לעניין זה הוטל על צמח עצמו למצוא משקיע זר שיאות להגיע לישראל ולעזור לה לפתח את התעשייה. ההערכות הן שהמתקן יוקם בסופו של דבר בסמוך ליבשה או באזור המים הטריטוריאליים של ישראל, ועל ידי גוף בינלאומי שמתמחה בכך.

הוועדה, שמבינה את הבעייתיות בהקמת פרויקטי תשתיות בישראל, השאירה פתח ליזמות עצמית וקבעה שמי שיוכל להבטיח את צורכי המשק לא יהיה תלוי בתשתיות המדינה. במילים אחרות, בעלי המאגרים הקיימים נובל אנרג'י ודלק אנרגיה יוכלו לייצא גז ממתקן יצוא צף (FLNG) שאותו הם מקדמים בכל מקרה. אך גם הקמה של מתקן כזה תימשך כמה שנים.

קידוח הגז תמר צילום: אלבטרוס

4. גילה עדיין לא אמר את דברו

המוקש הגדול ביותר מבחינת היזמים מגיע דווקא מהכיוון של הריכוזיות במשק הגז. כל המאגרים הגדולים נמצאים בידי נובל אנרג'י, דלק אנרגיה, ישראמקו ורציו, ולכן מעל ראשם מרחף איום ההכרזה כמונופול מצד הממונה על הגבלים עסקיים פרופ' דיויד גילה. בראיון ל"כלכליסט" הודה גילה שהעדר הגז המצרי הפך את בעלי המאגרים למונופול דה־פקטו, ההגדרה כמונופול תכפה על השחקנים הגדולים להקטין את מכסות היצוא שלהם ותחייב אותם לשתף פעולה עם בעלי מאגרים אחרים, והסבירות למהלך כזה גבוהה.

5. המשרד להגנת הסביבה מתנגד

שפר-קארו. היחידה שהתנגדה צילום: נועם מושקוביץ'

מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה אלונה שפר־קארו היתה חברת הוועדה היחידה שמתחה ביקורת נוקבת על מסקנותיה. הטענה העיקרית שלה היתה שאסור לקבוע מראש מכסות יצוא גז במציאות שבה ישראל כלל לא יודעת מה יש לה ביד. לעניין זה מחדדים במשרד להגנת הסביבה כי נכון להיום רזרבות הגז המוכחות של ישראל כוללות בעיקר את מאגרי תמר, דלית ונועה, שהיקפם מגרד את רף ה־300 מיליארד מ"ק. שאר המאגרים טרם הוגדרו כמוכחים, ולפיכך אסור להבטיח ליזמים משהו שלא קיים.

במשרד האנרגיה הגיבו בביטול לטענה, ואמרו שלא ייתכן שמישהו רוצה לשריין המון גז לטובת המשק, אבל בשנייה שמזכירים יצוא לטעון שאותו הגז שרוצים לשמור למשק הישראלי כלל לא קיים. "סרגל המדידה של מכסות למשק ומכסות הייצוא חייב להיות זהה", חידד צמח.