10 סיבות לשובו של המאבק החברתי באביב 2012

המאבק החברתי בונה את כוחו לקראת חזרתו הקרבה. ימנים יגידו שאנחנו שמאלנים, שמאלנים יגידו שבלי תהליך שלום לא יצמח כאן כלום, אבל אנחנו חושבים שאין רלוונטיות לימין ושמאל מדיני. אנחנו דבקים במטרות ששמנו לעצמנו בקיץ 2011: מדינת רווחה, הפסקת ההפרטה, צמצום פערים, הגדלת תקציבים

1. לא השגנו כמעט כלום

הכנסת והממשלה הגיבו למחאה במתקפה נגדנו, נגד 99% מהציבור. המחירים עולים, התקשורת מושתקת בהפחדות ופיטורין והציבור מושתק בחקיקה. אפילו טרכטנברג בעצמו הבין שעבדו עליו (ואולי גם הוא יקים אוהל?). מה שבטוח – לא הגענו למדינת הרווחה שרצינו, ואין סיבה להתייאש במהלך הדרך, היא עוד ארוכה.

2. גילינו שאפשר גם אחרת

גילינו שהכל אפשרי – אם רק רוצים. חינוך חינם מגיל 3? פתאום נזכרו בחוק חינוך חינם. הוזלת מחירים בתנובה? הכל עניין של לחץ ציבורי. העסקה ישירה במקום חברת קבלן? אם סמינר הקיבוצים יכול – כולם יכולים. אז למה להאמין לסיפורים שאין תקציב? ועדה אלטרנטיבית של כלכלנים, פרופסורים ואנשי שטח, מציעה מבנה כלכלי אפשרי למדינת ישראל, המכוון לצמצום פערים ומבוסס על ערכים חברתיים. לא צריך להיות מומחה בשביל להבין שאנחנו יכולים ליהנות מפירות הצמיחה. להבין שעבדו עלינו כל כך הרבה שנים. שהפרטה זה לא התייעלות, אלא רק אינטרס פוליטי או כלכלי. כן, גילינו שאפשר לשנות את השיטה הכלכלית הנוכחית, זו שמשרתת בעלי הון ואנשי שלטון.

3. הטלוויזיה משקרת

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. מפני שהטלוויזיה נועדה לסמא עיניים. היא לא תשודר מפני שבדיוק ישודר הגמר של תוכנית אנטי-מציאות כלשהי. היא לא תשודר מפני שהתקשורת שייכת לבעלי ההון, והם לא רוצים מהפכה. היא לא תשודר, ולכן המהפכה חייבת לחזור לרחוב. שם מתקיימת תוכנית המציאות של ישראל.

4. יצרנו קהילת מאבק

קהילת המאבק מונה כיום אלפי פעילי שטח. אנשים עם אש בעיניים. אלפים מאמינים שאפשר וחייבים ליצור מציאות אחרת. הפעילים הללו שלא הכירו אחד את השני עד יולי 2011, מתרוצצים יחד מפינוי מאהל להפגנה, משם לוועדה בכנסת, אחר-כך לבניית הקואופרטיב בשכונה, ובערב מארגנים אסיפת-עם. אלה כמה אלפי אזרחים שאינם שונים באופיים מאנשי העלייה הראשונה שייבשו ביצות וסללו כבישים, שהקימו מדינה כנגד כל הסיכויים. לאורך כל הדרך האמינו שיחד אפשר ליצור מציאות אחרת. מדובר בקהילה שיצרה לעצמה שיטת עבודה שלא היתה כמוה בישראל – שטוחה וללא מנהיג מובהק. להפך – כולם מנהיגים. זר לא יבין את ההתנהלות עד שיכנס פנימה. בכל זאת, ללא יד מכוונת, מצליחים הפעילים לבנות צוותי שטח, מוסדות ואסטרטגיית מאבק, ולהפיץ את התודעה החברתית.

5. המאבק הוא בין-לאומי

זה התחיל בטוניס, המשיך לחצי עולם וגווע בסוף השנה האזרחית. אבל האנרגיה הזאת עדיין כאן, והיא חוצת גבולות. בתוך דקות אנחנו לומדים מהספרדים על תקשורת באמצעות סימנים, מהאנגלים על מאבק לא-אלים, מהאמריקאים את מושג ה-99% ומהמצרים מקבלים השראה לנחישות. את מושגי הגלובליזציה למדו מהר מאוד במגזר הפרטי. מאמצע המאה ה-20 בעלי הון מצליחים לנצל את השוק חוצה הגבולות. האזרח הממוצע הבין את אפקט הגלובליזציה מאוחר יותר, ובכל העולם הגיעו לאותה מסקנה – מיליונים מרוויחים מעט, ומעטים מרוויחים מיליון.

מחזק אותנו, פעילי השטח, לדעת שבצד השני של העולם יש מי שנאבק יחד איתנו. יותר מכך, בלתי אפשרי לעצור תהליך ענק וגלובלי, המעוגן בתקשורת אינטרנטית, ויוצר את המציאות האנושית של המאה ה- 21. דרכי החשיבה, צורות השלטון, תרבות, חוקי כלכלה – כולם עומדים להשתנות בעשור הקרוב, וכל אחד על פני הכדור מוזמן לקחת חלק ולעצב את השינוי.

6. הקפיטליזם החזירי הלך לעולמו

ב-2008 הוכרז סופית כי שיטתו של מילטון פרידמן פשטה את הרגל. החזירות עדיין קיימת, ויש אנשים שרק רוצים עוד ועוד כסף. אבל כשיטה כלכלית – יש כיום הבנה בעולם שזה פשוט לא עובד. לעומת זאת, ארצות סקנדינביה, יפן, הולנד, גרמניה, שוויץ ומדינות נוספות מציבות אלטרנטיבה יציבה עם איכות חיים גבוהה. אם משווים לעומק את התקציב הישראלי למדינות אלה, מבינים שנושא הביטחון הוא לא פקטור, אלא רק תירוץ לחוסר ההשקעה בתחומים החברתיים. מעבר לכך, בכל העולם הבינו שיש סוף לכמה אפשר לצרוך מוצרים. כמו שהנפט בשלב מסוים ייגמר, כך כל המוצרים וחומרי היסוד. מכאן שהעתיד זה כלכלה מקיימת, במסגרתה האדם הפרטי אינו שואף לצמיחה כלכלית ולצריכה ככל יכולתו, אלא פשוט לקיים את עצמו ואת משפחתו.

7. השיח הציבורי השתנה

 ימנים ושמאלנים מדברים ומצביעים בקלפי על הנושא הבטחוני, השטחים, המלחמות והשלום. לראשונה הרמנו דגל נוסף – הדגל החברתי. יש הטוענים שאין צורך בפצצת אטום איראנית כדי להרעיד את ישראל – הפצצה כבר כאן, בפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית. הדגל החברתי יתנוסס לצד הנושא הביטחוני – לשניהם הכותרות מובטחות לעוד שנים רבות. ההפרדה לימין ושמאל מדיני מתפרקת, ונוצרת חזית חברתית, הן בפן של מאבק פוליטי והן בפן של השיח הציבורי.

8. פוליטיקאים קטנים תופסים טרמפ על המאבק שלנו

לבני-מופז-יחימוביץ'-כחלון-דרעי-לפיד ואחרים מפיצים כותרות חלולות ומספרים בגאווה כמה הם חברתיים. אלא שבפועל הם מונעים מתוך אינטרס פוליטי צר אופקים. אנחנו לא נוכל להפקיר את סדר היום החברתי בידי האנשים הלא-ראויים, האינטרסנטים, המקורבים והאופורטוניסטים שנמצאים במעגל ההון-שלטון שנים רבות מדי, ואינם מבינים עד כמה הארץ שלנו זקוקה למהפכה מן היסוד.

9. מה עושים בינתיים?

ההכנות בעיצומן – קיץ 2011 היה ספונטני, אבל השאיר אותנו מותשים ומבולבלים. עכשיו אנחנו פועלים במתכונת חורף – בכנסת, בעיריות, בבתי-ספר, בבתי-אבות, בשכונות המצוקה, ובהתארגנות לקראת רגע ההכרזה. פחות תמימים, יותר מתוכננים, מחוספסים ומאורגנים, נצא ברגע הנכון לכבוש את הרחובות.

10. לא נרד מהארץ

שירתנו בסדיר ועכשיו במילואים. אנחנו מקימים משפחות, עובדים, משלמים מסים, מצייתים לחוק. אנחנו לא מוותרים על פיסת האדמה הזו, כאן חלומותינו, כאן יחונכו ילדינו, וכאן נלחם ונזיע למען עתידם. אם הגענו עד הלום, לא נוותר על מה ששייך לנו. לפני 130 שנה הגיעו לכאן אבותינו עם רעיון מופרך. והם הצליחו כדי שלנו תהיה ארץ. לא נוותר עליה כי שייכת לנו - אזרחי מדינת ישראל.