סוחבים, איכשהו

ואחר כך הרגשת אשמה או בושה?

"לא".

המגיפה האמריקאית

רייצ'ל שטייר

רייצ'ל שטייר (47) היא פרופסור בחוג לתיאטרון באוניברסיטת דה־פול בשיקגו. אבל בעשור האחרון היא חוקרת בעיקר את התיאטרון של החיים: תופעות תרבותיות קיצוניות שעד כה לא נמצא להן הסבר. ב־2004 היא עשתה זאת בספר שעסק בחשפנות, תופעה שצמחה בעיקר במאה האחרונה, ובעיקר באמריקה. ספר נוסף שלה צלל לביוגרפיה של ג'יפסי רוז לי, חשפנית מראשית המאה ה־20 שהיתה גם שחקנית קולנוע, מחזאית וסופרת. ב־2002 היא החלה להתעניין בשופליפטינג, גניבות קטנות מחנויות - תופעה שנפוצה בעיקר במערב, תפסה תאוצה בעיקר במאה השנים האחרונות, ואיש בעצם לא יודע למה היא כל כך נפוצה, ומה מימדי הנזק שהיא גורמת.

אחרי שקראה את המחקרים האקדמיים בתחום וראיינה יותר ממאה שופליפטרז ועוד עשרות קרימינולוגים, סוציולוגים ואנשי אבטחה בחנויות, שטייר פרסמה לפני כשלושה חודשים את הספר "The Steal: A Cultural History of Shoplifting" ("הגניבה: היסטוריה תרבותית של שופליפטינג") - המחקר התרבותי המקיף הראשון על התופעה.

"התחלתי להתעניין בזה בתקופת המשפט של וינונה ריידר, שב־2001 נתפסה בדלת של כלבו היוקרה סאקס עם בגדים ותכשיטים בשווי 6,000 דולר", מספרת שטייר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "זה ריתק אותי. למה האשה הזאת, סלבריטאית שלכאורה יש לה הכל, תלך לסאקס ותגנוב משם? פיתחתי אובססיה לחלק הזה באופי של וינונה, ומשם הסיפור פשוט התרחב והתרחב".

שטייר, שהפגישה עמה נערכת בבית הקפה של מייסיס בניו יורק, חנות הכלבו הגדולה בעולם, סבורה שתופעת השופליפטינג - שנתפסת לרוב כקוריוז למדורי רכילות או כשריטה נפשית משעשעת - היא לא פחות ממגיפה של העולם המערבי. ברשת מייסיס לבדה נתפסים יותר מ־10,000 שופליפטרז בשנה.

"לפי הסטטיסטיקה 9%–10% מהאמריקאים גנבו מחנויות, שזה משהו כמו 27 מיליון אמריקאים", היא אומרת. "וזאת הערכה שמרנית, כי רבים גונבים ולא נתפסים. רק באחד מ־49 מקרים הגונב נעצר".

שופליפטינג הוא מהפשעים הנפוצים במערב, אבל הכי פחות מדווחים. ברחבי ארצות הברית צצות בעשור האחרון עוד ועוד קבוצות תמיכה של "שופליפטרז אנונימיים", שאנשים מגיעים אליהן כדי לטפל בנטייתם לקלפטומניה כמו שאלכוהוליסטים עושים זאת בקבוצות של "אלכוהוליסטים אנונימיים". לפי משרד המשפטים האמריקאי, בשנים 2004–2000, שבהן שיעורי פשעי רכוש כגון גניבת אופניים הצטמצמו, שיעורי השופליפטינג בארצות הברית טיפסו ב־11%. ב־2009 לבדה הם עלו בכמעט 8%. לפי האגודה האמריקאית הלאומית למניעת שופליפטינג (NASP) מדי שנה נגנבת מחנויות בארצות הברית סחורה בשווי של כ־13 מיליארד דולר - כ־35 מיליון דולר ביום.

בבריטניה, אם לא מביאים בחשבון את הביזה יוצאת הדופן שהתחוללה באוגוסט, מדברים על גניבות בהיקף של 4.4 מיליארד ליש"ט (כ־7.1 מיליארד דולר) בשנה. המוצרים הנגנבים ביותר, לפי נתונים שנאספו ב־2009, הם סכיני גילוח, מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים ואביזרי לבוש ובגדים ממותגים. עוד מוצרים פופולריים הם בקבוקי אלכוהול, סטייקים, קונסולות Wii, שעונים, מערכות ניווט ומזון לתינוקות. כשליש מהגניבות מתבצעות בידי עובדי חנויות, והיתר בידי גנבים מקצועיים ואזרחים מהשורה, שופליפטרז.

וינונה ריידר בעת הדיונים על העונש צילום: אי פי איי

מה גורם למגיפה הזאת, שנולדה בעיקר במאה ה־20, להתפשט בשיעור שכזה מאז ראשית המאה ה־21? למה אנשים צריכים לגנוב כל כל הרבה סכיני גילוח, קרמים וכפפות? כששטייר החלה בחקירתה היא הופתעה לגלות שהמחקר בתחום מוגבל, ושאיש עד כה לא הציע פתרון. היא שמעה השערות שדיברו על התפרקות מוסד המשפחה הגרעינית, התרחבות הפערים החברתיים, צמיחת פולחן הצרכנות והתחלפות החנויות הקטנות והמשפחתיות ברשתות ענק עשירות וחסרות פנים, שמהן קל יותר לגנוב בלי להרגיש אשם. כל ההשערות ציירו מגיפה שדמותה היא בבואת תרבות החברה שבה היא מתפשטת, חברה שמקדשת חומרנות, צרכנות ואת הרצון לקבל יותר. שטייר החלה לשער שההתנהגות הזאת, גניבת מוצרי מותרות שאינם חיוניים, היא סוג של מרד, ביטוי לחוסר סיפוק או אפילו תגובה של מצוקה נפשית לחברה ההיפר־צרכנית. "אמרו לנו שמה שמגדיר אותנו הוא מה שאנחנו קונים. אז גניבה מחנויות מגדירה אותנו מחדש בעיני עצמנו", היא אומרת.

"תסתכלי למשל על השקית הזאת", שטייר מצביעה על שקית שזרוקה מתחת לשולחן שלנו. בתוכה אנחנו מוצאות תגי ביטחון שניכר כי נתלשו מבגדים בכוח. "אני לא יודעת מה קרה פה. אולי מישהו גנב כמה מכנסי טייץ. טייץ שעולים אולי 12.99 דולר. סחיבה של מכנסיים לא מושכת הרבה קרימינולוגים. הם מתעניינים בברני מאדוף ובשודדי יהלומים".

והבת של ג'וליאני

שופליפטרז מגיעים מכל גיל וכל שכבות החברה. כשהם נתפסים ומתבקשים להסביר את הסחיבה, לרוב הם נותנים נימוק רובין־הודי ומדברים על תיקון של אי־צדק. "אני חושבת שהרבה גנבי חנויות אומרים לעצמם: 'האנשים האלה למעלה גונבים מאיתנו'. אני שומעת הרבה את הרעיון של פעולת תגמול, ולפעמים מגיעים נימוקים על טיפול באמם החולה או סיפור קשה אחר, שכביכול בא להסביר את הלקיחה הקטנה".

אלא שרוב הסחיבות אינן בגלל סיפור חיים קשה או קיפוח. וינונה ריידר כבר היתה שחקנית מצליחה ועטורת פרסים כשנתפסה ב־2001 גונבת מחנות בבוורלי הילס. כשלינדזי לוהן נשפטה השנה לארבעה חודשי מאסר על סחיבת שרשרת מחנות תכשיטים היא נאלצה לקטוע זמנית קריירת קולנוע מצליחה. ורשימת השופליפרז שאין להן על מה להתלונן כוללת גם את קרוליין ג'וליאני, בתו בת ה־20 של ראש העירייה לשעבר של ניו יורק רודי ג'וליאני שגנבה באוגוסט 2010 איפור וקרמים מחנות במנהטן, את המלאכית של צ'ארלי לשעבר פארה פוסט ואת כוכבת תור הזהב של הוליווד הדי לאמאר. "עשירים גונבים מחנויות יותר מאשר עניים", אומרת שטייר. "מחקר שעשו על שופליפטינג ב־2008 באוניברסיטת קולומביה, אולי המחקר המקיף היחיד בנושא, אף גילה שאנשים שמרוויחים 70 אלף דולר בשנה גונבים מחנויות יותר מאשר אנשים שמרוויחים 20 אלף דולר בשנה. זה סותר את כל נימוקי המצוקה הרעב והקיפוח".

לינדזי לוהן מגיעה לדיון במשפטה צילום: רויטרס

מחאה על משהו רקוב

בספרה שטייר מראה איך הפרשנויות השונות שניתנו לתופעה מתכנסות יחד להסבר מפתיע. פרשנות מקובלת וישנה התייחסה לשופליפטינג כאל סוג של "הפרעה נשית" - תת־סוג של התמכרות לקניות. הפסיכואנליטיקאית לואיז ג'יי.קפלן, שגם כתבה על הנושא ספר שהפך לסרט "סטייה נשית" בכיכובה של טילדה סווינטון, כתבה על השופליפטינג שהוא תגובתן של נשים “לסדר חברתי שבו בעלי הפין שולטים במקורות ובזרימת הסחורה הכלכלית". כלומר גניבה מחנויות היא דרכן של נשים לתקן, לרגע, את חוסר השיווין המובנה בין גברים לבינן.

לפי קפלן, יש איזו תחושת קיפוח המשותפת לנשים באופן כללי - לא משנה לאיזה מעמד הן משתייכות “העשירות מאוד קונות וקונות ומדי פעם גונבות איזה פרס או שניים, כדי לא להרגיש חרדה או דיכאון", היא כותבת, "והקלפטומניות הפחות עשירות מחליפות את חוויית הקיפוח והחרדה בדחף לקנות את מה שהן מרגישות שנמנע מהן".

מחקרים חדשים יותר אינם נגועים בנקודת מבט שוביניסטית, או בתגובות אליה. פרופ' ג'ון גרנט, מומחה עולמי לחקר דחפים בלתי נשלטים מאוניברסיטת מינסוטה, סבור שמדובר בהפרעת התנהגות כפייתית לכל דבר, ושהשופליפטינג נחשב להתנהגות "נשית" רק כי כשגברים נתפסים בכך מכנים אותם פשוט גנבים. כיאה לחוקרי התנהגות עכשוויים, גרנט ישוש לשלוף סריקות מוח של מכורים לשופליפטינג ויסביר שאצלם, באופן סדרתי, רקמת העצב באונות הקדמיות, אותו אזור שאחראי גם על בלימת דחפים, דחוסה פחות מהממוצע. "כשאנשים גונבים הם חווים התעלות. זה מפעיל את חלק ה'פרס' של המוח", כותב גרנט באתר האוניברסיטה שלו, "איזשהו חלק במוח מבקש מאיתנו לעשות זאת שוב ושוב. התיאוריה היא שאצל מכורים המעגל הזה מוגבר, הוא כמו דוושת גז של אופוריה".

גרנט אף פרסם תוצאות ניסויים שבהם הצהפחית בקרב קלפטומנים את התשוקה לגנוב בעזרת תרופות המשמשות לטיפול במכורים לאלכוהול. "צריך לחסום את העידוד הפיזיולוגי לגניבה", הסביר.

גם עו"ד טרנס שולמן, שופליפטר כפייתי לשעבר לפי הצהרתו ומייסד "מרכז שולמן" לטיפול בשופליפטרז, סבור שמדובר במחלה התמכרותית, הדומה להתמכרות לסמים, הימורים, מין - או קניות.

"כיוון שזו התנהגות לא חוקית ובעיני רבים לא מוסרית, אנחנו לא מסתכלים על זה כבעיה רגשית או התמכרותית, כבעיה של בריאות הנפש", אמר שולמן לאחרונה בראיון בתוכנית האירוח של אופרה ווינפרי. "אבל עבור רבים זו בעיה נפשית. זה לא החפץ שהם לוקחים, אלא התחושה שלהם ברגע הלקיחה".

"גניבה מחנויות מגדירה אותנו מחדש" צילום: איי אף פי

הקורבנות של הקורבנות

איך המיתון השפיע על שופליפטינג?

"השופליפטינג ללא ספק נמצא בעלייה", אומרת שטייר, "אבל אי אפשר להגיד שבכל פעם שיש משבר כלכלי השופליפטינג עולה, הוא עלה גם בתקופות של פריחה כלכלית", אומרת שטייר.

ייתכן שאחת הסיבות לצמיחה בגניבות הקטנות מחנויות במשבר האחרון לא היתה מחסור, אלא אותה תחושה ש"משהו רקוב בדנמרק". ייתכן שחוסר השוויון שהמשבר חשף, והתחושה שבראש המערכת הפיננסית יושבים פושעים שאינם נענשים, הם שהתסיסו את לקחני החנויות ונתנו להם תחושה של לגיטימציה מוסרית, ואולי אף פוליטית.

הרעיון של שופליפטינג כאקט מחאתי אינו חדש. בספרה שטייר מציגה את הפרשנות הזאת כפי שהיא משתקפת, בין היתר, בפעילות הארגון הספרדי יומנגו, שפועל בברצלונה זה שנים. אנשי יומנגו ארגנו פשיטות של אזרחים על רשתות שיווק שבמהלכן, על רקע מוזיקת טנגו, עשרות המשתתפים רקדו בין המדפים, נטלו מוצרים והסתלקו מהמקום כאיש אחד. לדברי שטייר, את שורשי הביקורת החברתית אפשר גם למצוא בסרטיו של ג'ון ווטרס, במאי שוליים שהציג את החברה האמריקאית כרודפת מין ורכוש, וחסרת מוסר, נימוסים או טעם. השופליפטינג הפך ל"סגנון חיים" של ממש כנראה הודות לספר "גנוב את הספר הזה", שהאקטיביסט האמריקאי אבּי הופמן פרסם ב־1971. הספר הכיל מדריכים מעשיים לגניבה, וקבע שאין שום בעיה מוסרית בגניבה מהכלכלה האמריקאית, שאותה כינה "אימפריית החזיר". "העובדה שכל כך הרבה גניבות מתרחשות והסופרמרקטים עדיין מניבים רווחים עצומים מראה עד כמה המחירים גבוהים מדי מלכתחילה", כתב.

ספרו של הופמן, שחנויות סירבו להחזיק ועיתונים סירבו לבקר, הפך ללהיט ומכר יותר מ־100 אלף עותקים בשנת פרסומו (אין לדעת כמה עותקים נגנבו). "הופמן ייצר אופנה של שופליפטינג", אומרת שטייר, "'הניו יורק טיימס' פרסם מאמרי טרנד על איך צעירים פשוט גונבים דברים. באותה תקופה יצאו עוד לפחות שניים או שלושה מדריכים לשופליפטינג, וזה ללא ספק חלק מרוח התקופה גם היום".

בישראל יש עכשיו מחאה נגד המחירים הגבוהים. היית ממליצה על שופליפטינג כאסטרטגיה?

"אני חושבת שזה כלי לא יעיל במיוחד", שטייר אומרת. "אני מבינה למה זה מושך, ושמעתי את ההסברים כמה פעמים, אבל אני לא חושבת שזאת מחאה חברתית אפקטיבית, כי זה לא מוביל לשום תוצאה. נגיד שאת ועוד ארבעים אנשים נכנסים למייסיס, גונבים ארנקים ובורחים. איך זה יכול להועיל?".

נגרום להם הפסדים.

"ומה אז? זה אנרכיסטי, אני מבינה את זה, אבל אנרכיה לא מובילה לשום דבר חוץ מעוד אנרכיה".

גם במסגרת המהומות שהיו בבריטניה, אומרת שטייר, הביזה של מוצרי יוקרה "מדגישה את זה ששופליפטינג הוא אקט של התנהגות צרכנית לקויה ואנרכיה, אבל לא בהכרח של מחאה פוליטית".

אבל לא כולם מסכימים איתה. האנתרופולוג דיוויד גרבר מאוניברסיטת לונדון, למשל, כתב: "קשה לדמיין תסריט שבו אנחנו מתגברים על הקפיטליזם בלי שבירה ולקיחה של דברים שהחוק טוען שאינם שייכים לנו. האם מישהו יכולה להכתיב מהי הטקטיקה המהפכנית הראויה? על איזה בסיס?".

כך או אחרת, ייתכן שלצד הגורמים האחרים, בכל פעולת שופליפטינג יש גם כעס קטן, גם אם לא מודע, על המצב החברתי, ורצון להעניש את מי שאחראים למצב הזה, ושהרשתות, ארגונים ענקיים ורב־לאומיים, משמשים ברגע הגניבה כנציגיהם של האחראים. "לכן גם הרבה גנבים קטנים משמיעים את הרעיון הפופולרי ששופליפטינג זה לא נורא כי זה לא יפגע באף אחד, שזה פשע ללא קורבן".

וזה לא נכון?

"לא, כי יש מס פשע. חנויות מעלות מחירים בשל הפסדיהן מגניבות. קרימינולוגים אומרים שמשפחה אמריקאית מוציאה בממוצע 450 דולר בשנה, רק על העלאות מחירים בשל גניבות מחנויות. הקורבן של השופליפטינג הוא כולם. ויש לזה עוד מחירים, לדוגמה איך שחנויות השתנו. עכשיו כשאתה נכנס לחנות אתה כל הזמן מוקף מצלמות אבטחה, דורשים ממך להראות קבלה ביציאה, והחנויות כל הזמן מחפשות דרכים חדשות למעקב. זה מחיר עצום".

בשנים האחרונות עולם הקמעונאות שם את תקוותו ב־RFID, אנטנות רדיו זעירות שמושתלות במדבקות, ומאפשרות לעקוב אחרי מיקומיהם של מוצרים אחרי שיצאו מהחנות. זה אמנם כלי מצוין למעקב אחר גנבים ואחר מלאי באופן כללי, אבל בעייתי בכל הנוגע לפרטיות, כי הוא מאפשר, תיאורטית, לרגל אחרי אנשים באמצעות מעקב אחרי המוצרים שקנו.

אבל נראה ששורשיו התרבותיים של השופליפטינג כה עמוקים עד שלא סביר שטכנולוגיות אבטחה הן שישימו קץ לתופעה. שטייר כותבת בספרה: "הטכניקות של השופליפטרז אולי ישתנו; השיטות לתפיסתם אולי ישתנו. אבל השופליפטינג ימשיך להתסיס את התרבות שלנו".

כי בין אם הוא בא ממחסור או ממחאה פוליטית, שופליפטינג הוא תמיד מענה לאיזו תחושת אי־נחת, אי־ צדק, וזו תחושה שעליה לאיש אין בעלות. וכמו בעולם הצרכנות הלגיטימי שפרסומותיו מבטיחות שאם רק יהיה לך את "זה" – קוקה קולה, אייפד או נעליים חדשות – תהיה מסופק, השופליפטרז מבקשים להרגיע את אי־סיפוקם, מהר ובקלות. הם דורשים לראות אם יש אמת בהבטחה, ואם מי שהבטיח להם רימה אותם - אז לפחות לרמות אותו בחזרה.