אבי, שהוא והתאום שלו התחתנו עם זוג תאומות, אמר לי: "יש לך הורים כפולים, לאף אחד אין דבר כזה"
ישראלה שטיר, נשיאת קבוצת שטיר לארגון תערוכות וכנסים: "אמא, העירונית, יצאה יום אחד להאכיל את החיות בשמלה אדומה ופר כמעט התנפל עליה. היא לא הבינה למה הוא משתולל"
"נולדתי ב־1948 למרדכי ותחיה שיפמן, שכל אחד מהם שייך לזוג תאומים זהים. יותר מכך, אבי ודודי היו תאומים זהים שהתחתנו עם זוג תאומות זהות באותו היום. האירוע הנדיר הזה קרה משום שכאשר אמי הכירה את אבי היא הסכימה לצאת איתו רק אם יביא מישהו לאחותה התאומה - אז אבי הביא את אחיו התאום. בשנתיים הראשונות לחיי הם אפילו חלקו בית גדול משותף בכפר חסידים, שסבי היה בין מייסדיו. אבי נהג לומר: "יש לך הורים כפולים, לאף אחד אין דבר כזה", ובאמת התחושה שלי היתה שיש לי שני זוגות הורים, וזה נסך בי הרבה ביטחון. ידעתי שאם אני מבקשת משהו מאבא והוא מסרב, אני יכולה ללכת לדוד שלי, וכשאמי לא אהבה שאתאפר בגיל צעיר, אחותה שהיתה יותר גנדרנית עזרה לי להתאפר. היו לי מצד אחד זוג הורים שהציבו לי גבולות ומן הצד השני זוג הורים הרבה יותר מתירני.
1948. הוריה ודודיה של ישראלה שטיר ביום חתונתם, חיפה
"החוויה המוחשית הראשונה שלי היא ממבצע קדש ב־1956. כל הגברים גויסו, ואני ואחותי נשארנו עם אמא שהיתה חיפאית עירונית לגמרי ופתאום היתה צריכה לטפל במשק. זה לא היה פשוט עם הפרות, הסוסים, לול התרנגולות הענק ושדות התבואה. אני זוכרת היטב את תחושת החרדה שצריך להשתלט על כל המשק הזה. יום אחד אמא יצאה להאכיל את השוורים והפרות בשמלה אדומה ואחד הפרים כמעט התנפל עליה. היא לא הבינה למה הוא משתולל, עד ששכן אמר לה שזה בגלל השמלה. היא היתה כל כך עירונית שזה לא עלה על דעתה, והיא די נבהלה. לאורך התקופה היא שידרה לנו את חוסר האונים שלה, ונתנה תחושה שקיבלה אחריות על דבר שהיא לא מכירה ולא יודעת איך מטפלים בו.
"כשהייתי בת תשע ההורים החליטו למכור את המשק של סבי וסבתי. לכולנו זה היה נחמד כי מיצינו את הקטע של ההתיישבות והכפריות. החיים בעיר היו הרבה יותר קלים. עברנו לתל אביב, ומאז אני מרגישה תל־אביבית לגמרי - גם היום כשאני חוזרת בכל לילה לבית בסביון.
"אחרי מלחמת ששת הימים אבא, ששימש דובר אגד, לקח סיור של עיתונאים לשארם א־שיח' כדי להראות שאגד מגיע לכל מקום. התלוויתי אליו, וחצינו באוטובוס את כל סיני. עדיין היתה תחושה חזקה של ריחות מלחמה באוויר - היו בשטח צמיגים שרופים ושלדי מכוניות. היה בזה משהו ראשוני, מרתק, הרגשה של ניצחון, של 'הנה זה שלנו', שאילת היא כבר לא הנקודה האחרונה ואפשר להגיע עד שארם. אבא רצה שאחווה את זה איתו, את ההיסטוריה של מדינת ישראל. בבגרותי הבנתי שזה לא בדיוק כך, זה לא בדיוק שלנו, אבל אז התחושה היתה של ניצחון".
