לא משאירים צלקות

כל הרפואה הולכת היום לכיוון של מינימליזם, לפגוע כמה שיותר במחלה וכמה שפחות בחולה", אומר ד"ר עמיר סולד, מנהל רפואי של המרכז הכירורגי אסיא מדיקל שפועל באסותא. "ניתוחים שבעבר חייבו אותנו לפתוח את הבטן מתבצעים כיום דרך חתך אחד קטן או כמה חתכים קטנים. מצלמות זעירות, בגודל 1.2 מ"מ, היי־דפינישן, מאפשרות לנו להיכנס לחללים קטנטנים ולעשות בהם כמעט הכל רק דרך חתכים קטנים, של 3 מ"מ בניתוחי בטן ואפילו פחות באף־אוזן־גרון ובנוירוכירורגיה".

כלי ניתוח זעיר צילום: אוראל כהן

ב־20 השנים האחרונות הטכנולוגיה שמאפשרת ניתוחים זעיר־פולשניים השתכללה מאוד, והיא עדיין מזנקת קדימה בקצב מסחרר. אחת הנישות העדינות ביותר בתחום, שמובילה אותו לשיאים חדשים של הקטנה ודיוק, היא זו של ניתוח עוברים. אחת מסיבות המוות המוכרות אצל פעוטות היא בקע סרעפתי - מצב שבו שריר הסרעפת לא מתפתח, והמעיים עולים לבית החזה, לוחצים על הריאות ומקשים על התפתחותן. עכשיו יש כמה בתי חולים בארצות הברית ובאירופה שמבצעים ניתוח לתיקון הבעיה עוד לפני הלידה, כשהעובר בבטן אמו. "מכניסים לחלל הרחם, בדקירה או דרך חתך קטן, צינור פלסטי גמיש ודק במיוחד", מתאר את ההליך פרופ' ישראל מייזנר, מנהל יחידת האולטרסאונד במרכז הרפואי רבין (בילינסון), שערך בעצמו פרוצדורות לניקוז נוזלים מריאות של עוברים. "הצינור בקוטר 3-2 מ"מ, ומכיל סיב אופטי ומצלמה. בעזרת האולטרסאונד מכניסים את הצינור לפיו של העובר, אל הלוע וקנה הנשימה, ואז, בעזרת מלקחיים זעירים, מנפחים בתוכו בלון קטן. הבלון יוצר חסימה, ולולאות המעיים נדחפות בחזרה לתוך הבטן. בשבוע ה־34 מנקבים את הבלון ושולפים אותו די בקלות. כשהתינוק נולד הריאות שלו יכולות לתפקד בצורה נורמלית".

הציוד בניתוחים זעיר־פולשניים הוא קטנטן במיוחד, ובניתוחים בעוברים - בני 26-22 שבועות, בגודל 25-17 ס"מ - הוא זעיר עוד יותר. הצורך לנתח עוברים כל כך קטנים מושך את כל הענף קדימה. "האפשרות להגיע למקומות כל כך עדינים מביאה את הטכנולוגיה הזאת לרמת המדע בדיוני", אומר מייזנר. "אם צריך לתפוס בלון ולכוון לפה של עובר, לא ירחק היום שנוכל גם להכניס מצלמות מסיבים אופטיים ולצלם עוברים ברחם בלי לפגוע בהם. כיום שימוש במצלמה בתוך הרחם נעשה רק בעת הפסקת היריון".

ויש מכשור קטן עוד יותר מזה שמשמש לניתוח עוברים: זה שמשמש לניתוחים בעיניים. "יש מכשירים שאת הקצה שלהם - למשל קצה הפינצטה, בגודל של פחות ממילימטר, לקילוף פנים הרשתית - אפשר לראות רק במיקרוסקופ", מספרת פרופ' ענת לבנשטיין, מנהלת מחלקת עיניים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "כשאני השתלמתי במחלות רשתית וביצענו שלושה תפרים גדולים בלובן העין ועוד שלושה בלחמית, לא העליתי על דעתי שאפשר יהיה לעשות את אותם ניתוחים בלי לתפור. כשהחתכים היו גדולים זה כאב לחולה, היו זיהומים. היום יש הרבה פחות, כי החתכים מספיק קטנים בשביל להיסגר בעצמם ללא צורך בתפרים. לשם כך משתמשים בסכינים מיקרוסקופיים, גם הם בגודל של פחות ממילימטר, ומגיעים לדיוקים שלא יכולנו להגיע אליהם קודם ועם הרבה פחות נזק מסביב".

ובכל זאת, הציוד הזה לא מושלם. "ציוד דקיק אי אפשר להביא לסטריליזציה", אומר ד"ר עדיאל ברק, מנהל יחידת ניתוחי רשתית באיכילוב. "המכשירים כל כך קטנים שהם מתכופפים, מאבדים את הגימור העדין ונהיים פחות מדויקים. לכן נהוג להשתמש בציוד חד־פעמי יקר או בסכיני טיטניום (מתכת קשיחה מאוד שאינה מחלידה), בסכין יהלום או בסכין שעשויה מסגסוגת של פחמן - חומרים שהם קשיחים מספיק גם במבנים הכי דקים".

וכשהכל כל כך עדין, איך אפשר לסמוך על מי שבקצה הציוד החדשני, בני האדם הישנים, שלא יפשלו? הרי כל רעד קל יכול להרוס המון. "אנחנו לא רועדים", אומרת לבנשטיין. "לא שותים קפה לפני ניתוח, לא מרימים משקולות, לא עושים שום דבר שיכול להשפיע על הרעד. הדבר שמעסיק אותנו הוא לראות מספיק טוב. אם יש בעיה בניתוח, זה לא כי היד רעדה אלא כי לא ראית מספיק טוב".

בשלב הבא, אגב, לא יהיה בכלל צורך בחתכים, גם לא זערוריים. חברת איינסייט־טק הישראלית, למשל, כבר מפתחת טכנולוגיה להשמדת גידולים באמצעות חימום בגלי אולטרסאונד ב־MRI. "הטיפול נערך בינתיים בפיילוט מוצלח על מיומות ברחם, ואני מעריך שבתוך עשר שנים מהיום לא יעשו יותר ניתוחי ערמונית", אומר ד"ר סולד מאסותא. "יניחו בפי הטבעת מתקן באלחוש מקומי, אדם ישכב לטיפול של חצי שעה תחת MRI ואז הגידול יתפוגג".