כאן שוכרים בכיף

לפני שלושה שבועות מארק צוקרברג עבר דירה, והשתכן בבית פרברים קלאסי, בן חמישה חדרים, בשכונת קולג' טראס, פאלו אלטו, קליפורניה, כמה רחובות ממשרדי פייסבוק. זה בית צנוע יחסית, בטח לעומת מיליארדר הייטק אחר, אחד ביל גייטס, שגר באחוזה ששווייה מוערך ב־148 מיליון דולר. אבל העובדה המפתיעה באמת היא שצוקרברג גר בבית בשכירות.

לא צריך להרחיק עד פאלו אלטו. אם פעם הסממן המובהק שהבדיל בין בעלי הממון לחסרי ההון היה בעלות על נדל"ן, כיום לא מעט אנשים, גם בישראל, שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בוחרים, למרות הכל, לוותר על התענוג ולהישאר שוכרים לנצח, או לפחות במשך שנים ארוכות. לפי מפקד האוכלוסין מ־2008, 24.2% ממשקי הבית בישראל גרים בדירה שכורה. לא מדובר, כאמור, רק בשכבות עם הכנסה שאינה מאפשרת לקנות דירה; בקרב משקי בית עם הכנסה גבוהה יחסית (יותר מ־24 אלף שקל ברוטו לחודש), 17.4% ממשקי הבית גרים בשכירות, לפי שאלון הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ־2009.

וכמו תמיד כשזה מגיע לנדל"ן, ההסברים הם בו זמנית כלכליים ופסיכולוגיים. "כל החיים שכרתי דירה, וככה זה גם יישאר", אומר איש יחסי הציבור דני לוי (34), שגר בגפו בפנטהאוז יוקרתי בלב תל אביב. "כאדם שעובד הרבה עם כתבי נדל"ן יצא שהתייעצתי עם כולם, וכולם הגיעו למסקנה שגם אם יש לך הון עצמי - עדיף לך לנצל אותו להשקעה אחרת. כולם אמרו שלפי החישובים שהם עשו לא כדאי לי לקנות נדל"ן, ולכן אני מעדיף להשקיע את הכסף שלי במקומות אחרים, באפיקים שהבנקאים שלי ממליצים לי עליהם. התשואות שאני מקבל שם טובות. אני לא רואה סיבה לקנות דירה, נראה לי שעדיף לא לשים את כל הביצים שלך בסל אחד כשיש כל כך הרבה משתנים שאתה לא יכול לשלוט בהם. ההורים שלי והרבה אנשים סביבי לוחצים עליי לקנות, אבל עד עכשיו אף אחד לא הצליח להביא לי נימוק רציונלי אחד למה לעשות זאת".

דני לוי (34), יחצן, גר לבד בפנטהאוז בלב תל אביב צילום: עמית שעל

ולא חסרה לך תחושת הביטחון שבבעלות על דירה?

"אני לא מוצא שום ביטחון בלהחזיק נכס, להפך - זה הרבה יותר חרדה בחיים. הכרתי מישהו שקנה דירה יקרה שהעריכו שהשווי שלה רק יעלה. אחרי שהוא עבר לגור בה התקינו אנטנה על גג הבניין ומאז הוא בתביעות מול חברת הסלולר שהתקינה אותה. אחרי זה החליטו גם לבנות בניין ממש מולו ונהיה בלתי נסבל להיות בדירה. הוא אכל אותה - גם ערך הדירה ירד וגם הוא לא מסוגל לחיות בה - אז איזה ביטחון יש בזה?".

לוי כבר הרגיש בעצמו שמדובר בתופעה: "זאת צורת מחשבה של דור שלם", הוא אומר, "אני מכיר המון אנשים כמוני, שלא רוצים להתחייב".

מה הבעיה בהתחייבות לדירה?

"אולי אני ארצה פתאום להגר לקנדה, אולי אני ארצה לעבור לאשראם בהודו, אולי אני אעבור תאונה. אין לי מושג מה יקרה בעתיד, כל צורת ההסתכלות שלי היא 'לבזבז ולחיות את הרגע', כי זה הדבר היחיד שאני בטוח בו. גם אם אני אקנה דירה הרווח מבחינתי יהיה בקטנה, אז אני מעדיף לחיות עכשיו ברמה הכי טובה שאני יכול להרשות לעצמי".

אתה חושב שמערכת השיקולים שלך תשתנה ברגע שתקים משפחה?

"אני מניח שכן, אבל אני לא בטוח".

לקנות דירה זה כמו לאגור קופסאות שימורים

הבחירה לשכור דירה ולא לקנות, גם אם אפשר לקנות, היא קודם כל חלק מראיית עולם כלכלית רחבה. "אני משקיע את הכסף שלי במניות, כי אין ברירה אחרת", אומר דוד ברין (36), עורך דין ששוכר דירת שלושה חדרים באזור כיכר המדינה בתל אביב, "האפיקים הסולידיים, ובראשם קניית דירה, נותנים תשואה נמוכה מאוד, ואני מעדיף להשקיע את הכסף שלי במקומות שבהם הוא יכול להניב לי תשואה טובה יותר".

אבי אייקורט מאייקורט סוכנות לתיווך נכסים, המתמחה בהשכרת דירות יוקרה, מכיר את הטיפוס. "האנשים היחידים שאני מכיר שמעדיפים לשכור דירה באופן אבסולוטי ולא לקנות הם אנליסטים או אנשים שמקורבים לשוק ההון", הוא אומר. "אדם שמתעסק במניות ויכול למצוא תשואות גבוהות יותר לא רואה סיבה להשקיע בנדל"ן. אני נתקל גם בלא מעט זוגות צעירים בתחילת הדרך, שאין להם עזרה מההורים והם משקיעים את הכסף שחסכו בבורסה בשביל להגדיל את ההון הראשוני שלהם, כדי שבסופו של דבר יוכלו לקנות דירה שתתאים לדרישות שלהם. בינתיים הם גרים בשכירות, אבל שומרים על אורח חיים מפנק".

השאיפה הזו, לשמור על רמת חיים גבוהה, היא סיבה מרכזית נוספת לכך שגם מי שיכול אינו בהכרח קונה דירה. סקר של מכון מדגם שנעשה עבור "כלכליסט" לפני כחודשיים העלה כי 40% מהזוגות הצעירים שקנו דירה התפשרו על המיקום שלה או על מספר החדרים. אבל יש מי שלא מוכנים להתפשר, ונהנים מהכנסה שיכולה לאפשר להם לעשות זאת רק בשכירות.

אייקורט מדגים קצה אחד של התופעה: "יש זוג שאנחנו מחפשים לו דירה לקנייה במשך תקופה ארוכה. התקציב שלהם הוא 10 מיליון שקל, סכום נדיב בהחלט, אבל הדרישות שלהם כמעט לא קיימות בשוק - הם מחפשים פנטהאוז במפלס אחד של 200 מ"ר, ברחוב שקט, בבניין מטופח של עד 4 קומות במרכז או בצפון הישן, מערבה מאבן גבירול. ואלה רק חלק מהדרישות, לכן הם לא מוצאים. כבר תקופה ארוכה מאוד הם שוכרים דופלקס יוקרתי בסמטאות דיזנגוף, בסכום שמתקרב ל־30 אלף שקל בחודש, פשוט כי הם לא מעוניינים לבצע רכישה שהם לא שלמים איתה. והם לא מקרה נדיר".

עמרי רונן מציג את הקצה הנורמלי יותר של אותו שיקול. "כן, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות דירה, אבל לא ברמת החיים שאני מעוניין בה", מסביר רונן (32), מנהל התוכניות של רדיו תל אביב, שחי עם חברתו הילה רונן בשכירות ברמת אביב ג'. "הסיבה המובנת מאליה לקנות דירה היא בשביל מגורים, ואני לא מוכן לוותר על לגור בתל אביב בדירה יפה ומרווחת. בשביל דירה כזאת אתה צריך שיהיו ברשותך סכומים מאוד מאוד גבוהים. אלו דירות שנתפסות כדירות למעמד הביניים הגבוה, אבל בפועל רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות אותן.

עמרי רונן (32) והילה רונן (28), איש תקשורת וסטודנטית לאופנה, גרים ברמת אביב ג' ומשלמים "הרבה אלפי שקלים" בחודש צילום: אוראל כהן

"הסיבה השנייה לקנות דירה היא לצורכי השקעה. עכשיו, אם יש לך הסכום המלא זה לא אפיק השקעה כדאי, ואני מעדיף לשים את הכסף שלי בתיק השקעות. אם יש לך רק את הסכום ההתחלתי אתה יכול לקחת את הדבר הנפלא הזה שנקרא משכנתה, ואז הריבית על המשכנתה גורמת לזה שהרווח שלך מדמי השכירות כמעט נמחק. הסיכוי היחיד שלך להרוויח הוא אם ערך הדירה יעלה, ופה זה כבר עניין פסיכולוגי. בעיניי זאת בועה וברור שהגרף של מחירי הנדל"ן לא ימשיך לעלות עד אינסוף. אתה חי בסטרס, צריך להתחיל לעבוד בזה, לעקוב אחרי זה. זה נראה לי מחיר לא הגיוני".

כהשקעה היא אמנם לא בטוחה, אבל כקורת גג היא כן.

"חינכו אותנו על זה כי אנחנו במדינה עם תודעה סוציאליסטית של שכירים. בסופו של דבר דירה היא נכס כמו כל נכס אחר, וכבר מזמן הבנתי ששוק דירות יהיה תמיד. כמו שאני לא קונה מחסן של קופסאות שימורים מחשש שיום אחד אני לא אוכל להרשות לעצמי לקנות אוכל, באותה צורה אני מתנהל עם קורת הגג שלי. אם אני אשקיע את הכסף שלי בצורה נבונה אני מניח שתמיד יהיו לי אוכל ומקום לגור בו".

העכשיו חזק יותר מהאינסטינקט החייתי

ד"ר ברנרד רסקין, מנכ"ל ויו"ר חברת התיווך רי/מקס ישראל, לא השתכנע. "יש אנשים שעוד לא התרגלו לזה שהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור איפה שהם רוצים, אז הם שוכרים", הוא אומר, "אבל בבסיס שלנו כולנו שואפים לקנייה".

לא יכול להיות שהם עלו פה על משהו?

"אני מאמין שבשורה התחתונה לכולנו יש אותו הצורך. אנשים קונים דירה כי זה חלק מהתרבות. זה מביא יציבות, תחושה שיש לי בית, כתובת, משהו לחזור אליו, יש תחושה שאם אני לא אקנה היום אז יהיה קשה יותר מחר. אנשים קונים דירה כי הם מקימים משפחה. יש תחושה שחלק מלהקים משפחה זה לא רק לעשות ילדים - אלא גם שיהיה מקום לשים אותם. יש משהו בלקנות דירה שהוא מאוד אינסטינקטיבי, אפילו חייתי, קשור כמעט בתמצית האנושית. פעם זה היה הצורך במקום לשים את המשפחה ולהגן עליה מחיות, והיום זה 'צריך לאכול, צריך לנשום, צריך למצוא בית'".

ד"ר אפרת טולקובסקי, מכון חיים כצמן וגזית גלוב לנדל"ן צילום: עמית שעל

ד"ר אפרת טולקובסקי, המנהלת האקדמית של מכון חיים כצמן וגזית גלוב לנדל"ן באוניברסיטת תל אביב, דווקא מפרגנת לחסידי ההשכרה, ומנסה ליצור משוואה שכוללת הן את ההיבט הפסיכולוגי והן את ההיבט הכלכלי. "כשבאים לדון בהשוואה בין קנייה להשכרה צריך לעשות הפרדה בין מה שאתה קונה בכל מצב", היא מסבירה. "כשאתה שוכר דירה אתה קונה למעשה את השימוש השוטף בה. כשאתה קונה דירה לגור בה אתה קונה סל של דברים - את השימוש השוטף, את ההבטחה שתוכל להמשיך לגור בה, את הביטוח ששכר הדירה שלך לא יעלה, וגם כמובן נכס גדול לתיק הנכסים שלך, שישמש אותך בהמשך חייך. תוכל להשכיר אותה כשתזדקן, למכור כששווי הדירה יעלה - זה סל מורכב ולכן קשה מאוד להשוות בין שני הדברים.

"בעיקרון אנחנו יודעים שפיזור השקעות הוא דבר חכם, ואז אם אתה קונה דירה אתה בעצם מרכז את כל ההשקעות שלך - בהתחשב בזה שהאמצעים שלך מוגבלים - בשכונה ספציפית, ברחוב ספציפי, בקומה ספציפית. זה ממש לא אופטימלי. השכרה היא עסקה פשוטה מאוד, וכנראה צריך ניתוח פסיכולוגי בשביל לכמת כמה שווה לאנשים הביטחון שבקנייה לעומת החרדה משינוי שבהשכרה. לפי המציאות בשטח, נראה שהרבה".

המניע הפסיכולוגי הוא פיקטיבי?

"בחלקו. יש טענה שבישראל ההיבט הפסיכולוגי דומיננטי יותר, בגלל טראומת השואה ונרדפות היהודים, אבל זה מיתוס שהוא ממש לא נכון. כי יש גם אספקטים רציונליים בבחירה לקנות דירה, בעיקרם משום שבישראל אין מערך בקרה על שכר הדירה. אם אנחנו מסתכלים על שאר העולם, במדינות שבהן יש פיקוח מחמיר על השכירות, כמו בגרמניה, יש העדפה ברורה להשכרה, בטח לעומת מדינות שבהן אין פיקוח על שכירויות, כמו ארצות הברית ואנגליה. גם בישראל וגם בארצות הברית שיעור הבעלות על דירות עומד על 60 ומשהו אחוז, כך שזה לא מאפיין את ישראל, זה לא הדת וההיסטוריה, אלא הפיקוח והיעדרו".

הפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר מכיר את התופעה באופן אישי. "גדלתי בשוויץ, ושם השוכר יודע שאם הוא מעוניין בכך הוא יכול להישאר בדירה ללא הגבלה", הוא מספר. "בארץ נוצר מצב פרדוקסלי, שבו מצד אחד העניים לא קונים דירה כי הם פשוט לא יכולים, מצד שני מעמד הביניים בדרך כלל קונה דירה - אף שזה לוחץ אותו בצורה מטורפת - בגלל המיתוס של היציבות והמחסור בפיקוח על השכירות, ומצד שלישי דווקא המעמד הבינוני־גבוה בוחר להימנע מקנייה מכיוון שהוא אומר 'אני מעדיף את הלייף סטייל הנוכחי שלי ולא להיחנק באיזו דירה'. זאת נראית לי החלטה רציונלית וסבירה".

יש הבדל בערכים שבהם מחזיקים השוכרים לעומת הקונים?

"אפשר להגיד שהם מעדיפים איכות חיים על חשבון יציבות וביטחון. הם מונעים יותר על ידי העכשיו מאשר על ידי הפחד מהעתיד, וזה לא בהכרח דבר רע. הרבה פעמים הם גם נמנעים מהגבלה למקום וזמן, ומעדיפים להשאיר את האופציות פתוחות".

הפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר צילום: אוראל כהן

בלי אחריות, בלי פחדים, עם שורשים

"אני לא רואה את הצורך בדירה, השכרה מאפשרת לי ניידות", מאשרת מיכאלה לווין את הטענה של שטרנגר. "אין לי הצורך הפסיכולוגי שיהיה לי בית, להפך - יש לי צורך להיות חופשייה. הרבה יותר נוח לי לבחור בכל פעם איפה אני גרה ולשנות את מגוריי לפי המצב הכלכלי והצרכים שלי. אני יודעת שאם מחר אני רוצה לעבור לחו"ל אין לי בעיה, אני לא כבולה לשום דבר משמעותי. וגם בדירה שכורה תמיד אפשר קצת להשקיע, לשבור קירות, לצבוע. בסופו של דבר זה משתלם, וממילא מראש אתה מחפש דירה שמתאימה לך ולא דורשת שינוי מאסיבי, פשוט להיכנס ולהניח את הראש". לווין (32), סמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי באמריקן לייזר, גרה בדירת שני חדרים במרכז תל אביב, משלמת 4,700 שקל בחודש דמי שכירות ומודה שכן, אולי הכל ישתנה כשתקים משפחה.

כי מסובך יותר לנקוט את עמדת השוכרים הנצחיים כשיש ילדים בתמונה, ובכל זאת יש מי שמערער על חבילת הלידה שבה תינוקות מגיעים עם משכנתה. נעמה ברוש (48) היא מעצבת תכשיטים שגרה עם בעלה ושתי בנותיה (12 ו־8) בקיבוץ כפר גליקסון שליד פרדס חנה. "בעלי הוא בן הקיבוץ, וב־2006 חזרנו אליו בסוג של הסדר שכירות. שנינו גדלנו בבתי קרקע ולא ראינו את עצמנו גרים בבניין, תמיד גרנו בבתים עם גינה במושבים".

נעמה ברוש (48) ודודו מעוז (42), מעצבת תכשיטים ואגרונום, עם בנותיהם גבי (12) ועפרי (8), גרים בקיבוץ כפר גליקסון, משלמים 2,600 שקל בחודש צילום: נמרוד גליקמן

אז למה לא קניתם בית?

"כל הדברים שמנכסים ללגור בבית משלך - זה קונספציה בראש. זה לא ביטחון כלכלי אלא ביטחון רגשי, שיש לך את המקום באדמה, 'זה שלי'. אנשים לוקחים הלוואות מטורפות, לא הגיוניות, בשביל ביטחון רגשי. חשבתי על זה שבכל הדירות השכורות אני יצרתי את הבית שלי, עם החפצים שלי. ייצרתי את המרחב שלי בתוך מה שלא שייך לי חוקית. אז כן, הייתי רוצה להגיע לזה, אבל עובדה שלא עשיתי את זה עד היום, אז כנראה זה לא היה כזה חשוב".

לא רצית לספק ביטחון רגשי כזה לבנות שלך?

"היה לי חשוב שנגור במקומות קבועים, שנהיה חלק מקהילה. עברנו לקיבוץ כי כאן השכירות מובטחת לנו. רצינו שהן יעברו רק פעם אחת, ולפני גיל ההתבגרות, כדי שהן יגדלו עם חברים ויהיו להן שורשים. הסיפור שלי הוא שהעבירו את אמא שלי הרבה דירות, זה היה נורא טראומטי עבורה, היא לא הרגישה שייכת לשום מקום. זה סיפור שלא רציתי להגיע אליו איתן, אבל מצאתי דרך לעקוף את עניין הקנייה".

מטילדה פופלילוב (56), מתכנתת שגרה בדירת שלושה חדרים ברמת גן וחיה עם בן זוג שנמצא על קו בולגריה־ישראל, כבר מזמן שחררה את הילדים מהקן, השכור כמובן. "אין לי צורך לקנות דירה", היא חוזרת אל משפט המפתח של השוכרים. "כשהגעתי לישראל מבולגריה לפני 20 שנה, עם המשכנתה שהייתי צריכה לקחת הדירה היתה עולה לי פי שניים מהערך שלה בזמנו. גרתי הרבה שנים באותה דירה, אבל נהניתי מהמחשבה התיאורטית שאם אני מחליטה שלא מתאים לי אני יכולה לעבור דירה, ואם קורה משהו - זה על בעל הבית, אין לי אחריות על גורל הנכס. אני גם אוהבת את החופש, לא להיות תלויה במרצפות. ככה זה טוב לי".

הבן שלך כבר גר מחוץ לבית, אבל בשנים שבהן הוא חי איתך לא חששת שהמחירים יעלו ותישארו בלי בית?

"לא. אני מאמינה בכוחות שלי ושל המשפחה שלי, האמנתי שאנחנו יכולים להסתדר במצבים קשים. אני גם לא מהאנשים שחושבים על סיטואציות דרמטיות, בדרך כלל המקרים הקיצוניים לא קורים - בגלל זה קוראים להם קיצוניים. באופן עקרוני אני בן אדם אופטימי, אני לא חיה עם פחדים".

נונשלנטיים, פרקטיים, קצת מתחרטים

אולי זה המכנה המשותף האמיתי של השוכרים הנצחיים - הנונשלנטיות. המעצב דורון אשכנזי (52) אמנם מחזיק בדירה ששטחה 80 מ"ר במרכז תל אביב, אך הוא משכיר אותה ושוכר, עם אשתו, בתו הקטנה ובנו החייל, דירת גג של 120 מ"ר במרכז תל אביב. "עד לפני שמונה שנים גרנו בדירה הקטנה, והיינו צריכים עוד מקום", הוא מסביר, "היה ברור לנו שאנחנו צריכים עוד חדר אחד לפחות. חיפשנו ומצאנו את הדירה המדהימה הזאת להשכרה".

דורון אשכנזי (52), מעצב בגדים, גר עם אשתו ושני ילדיו בדירת גג של 120 מ"ר במרכז תל אביב ומשכיר דירה קטנה יותר בתל אביב צילום: עמית שעל

השארתם את הדירה הראשונה כתוכנית ביטחון? כהשקעה?

"ממש לא, מבחינתי כל ההתעסקות הזאת היא בזבוז של זמן, כל המסמכים והאישורים הם התעסקות לא קטנה. לא רציתי לבזבז שנים על קנייה ומכירה, העדפתי להשקיע את הזמן שלי בדברים שחשובים לי, בעבודה ובמשפחה, ולתת לשכירויות לשלם אחת את השנייה. הידיעה שאני מחזיק בדירה ממש לא ריגשה אותי, זה פשוט נראה לי סידור אידאלי: אני גר בדירה שאני אוהב ולא מבזבז זמן על ביורוקרטיה".

לא כל השוכרים, אם כן, שוכרים רק בשביל האפשרות לנסוע יום אחד לאשראם בהודו. המבוגרים ובעלי המשפחות שבהם יציבים מאוד, ובכל זאת לא רוצים לקנות.

"אני כנראה שובר את שיא השכירות באותו מקום, אני בדירה הזו מ־1981", צוחק יצחק (גיזי) בן טובים (63), מפתח תוכנה בחברת מערכות פיננסים שגר בצפון הישן של תל אביב עם בת זוגו ובנם בן ה־9. גם את הנישואים הקודמים שלו, אגב, הוא העביר בשכירות. "כך התגלגלו החיים, ואין לי בעיה עם זה. אם היו לי כמה מיליונים ששוכבים בבנק אולי הייתי בוחר לקנות את הדירה, אבל ברגע שמעורבת בסיפור משכנתה זו בכלל לא שאלה מבחינתי. זה עניין של סדרי עדיפויות - אני רואה במשכנתה שעבוד. אני מעדיף את החיים מהיום למחר מאשר חיים שבהם אני מתחייב לחיות פחות טוב למשך 20 השנים הקרובות. אני חושב שמה שמבדיל ביני לבין אנשים שבוחרים לקנות דירה הוא התפיסה היומיומית לעומת לחיות בעתיד".

יצחק (גיזי) בן טובים (63) ואורלי בן טובים (42), איש תוכנה ומטפלת משפחתית, עם בנם אסף (9), גרים בצפון הישן של תל אביב צילום: עמית שעל

ובכל זאת, כשגרת תקופה קצרה בארצות הברית קנית דירה דווקא שם.

"באופן מפתיע, בישראל היחס בין ערך הנכס לגובה השכירות הוא בערך 3%, ואילו במקומות שבהם חייתי בחו"ל זה 8%-10%. כלומר השכירות בארץ למעשה מאוד משתלמת".

אין לך רצון להוריש נכס לילדים שלך?

"אני אוריש לילדים שלי השכלה טובה ואת מה שיישאר מהכסף. אני לא רואה בזה יעד לחיים, להוריש להם נכסים, אני אתן להם בסיס טוב והם יסתדרו, זאת ודאי לא סיבה לרכוש דירה".

ולמרות הנונשלנטיות, יש שוכרים מתוך עיקרון שבכל זאת מכתימים את התמונה האידאלית ומודים שהם מתחרטים. "אם ישאלו אותי מה הדבר שאני הכי מתחרט עליו זה שלא קניתי דירה לפני שש שנים", אומר דורי אדר (32), מנהל אתר האינטרנט פליקס שגר לבדו בדירת שני חדרים ביפו. "הייתי בדרך, חיפשתי קצת, והחלטתי שזה לא בוער לי. עד היום אני מדי פעם תופס לעצמי את הראש ואומר: 'איך לא קנית?'".

דורי אדר (32), מנהל אתר אינטרנט, גר לבד בדירת שני חדרים ביפו, משלם 3,300 שקל בחודש צילום: עמית שעל

עדיף מאוחר מלעולם לא, לא?

"לא, כי זאת כבר לא אותה המשוואה. אני חושב שכיום זה עסק נורא לא משתלם. כשאני בוחן את האופציות שלי מבחינת רמת המגורים והאזור שאני מעוניין לגור בו אני די מתייאש. חיפשתי השנה וראיתי דירות מוזנחות שהבריחו אותי בחזרה לשכירות המפנקת. כיוון שאני לא רואה את עצמי גר בנגב, אני לא מתכוון לעסוק בחיפוש בשביל עסקה. אני יכול לחיות עם הכסף שלי באחלה שכירות, ובינתיים להשקיע בבורסה. חברת ההשקעות שלי אמנם הפסידה רבע מההון שלי במשבר האחרון, אבל בשנה האחרונה הם החזירו את כל מה שהפסידו".

אז נשארת עם אותו סכום שבאת איתו. בעצם הפסדת.

"נכון. אבל איכשהו אני עדיין מרגיש יותר בטוח מאשר אם היתה לי דירה בנגב עכשיו".