טוני בלייר בראיון בלעדי לכלכליסט: "המשבר הוא אתגר אינטלקטואלי גדול"
ראש ממשלת בריטניה לשעבר ונציג הקוורטט במזה"ת, טוני בלייר מודאג מהסכסוך הישראלי־פלסטיני - אך מאמין שהוא ניתן לפתרון. הוא קורא לממשלת ישראל לסייע בשיקום עזה ומאמין ביכולתה של הכלכלה לייצב את האזור. "אם לא תפתחו את הרצועה למעבר סחורות", הוא מזהיר, "תחושת הביטחון שלכם עשויה להיות שלא במקומה"
רבים יכולים להבין מדוע אחרי עשור כראש ממשלת בריטניה, אחד התפקידים החשובים והמשפיעים בעולם, החליט טוני בלייר לפרוש - אף שנותרו לו עוד שלוש שנים בתפקיד. מי שהתחיל את כהונתו כראש הממשלה הפופולרי ביותר בתולדות בריטניה סיים אותה כראש הממשלה הכי פחות פופולרי מעולם. לעומת זאת, רבים יתקשו להבין למה החליט בלייר לקפוץ דווקא לסביבה אכזרית יותר מהפוליטיקה הבריטית, סביבה שבה התקווה הולכת ונעלמת - לכאן, המזרח התיכון.
בלייר, המכהן כיום כנציג הקוורטט (ארצות הברית, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה) במזרח התיכון, אינו זקוק לפרסום נוסף או לתהילה הנגזרת מהתפקיד, ובוודאי שאינו צריך את הכסף. מאז עזב את הבית ברחוב דאונינג 10 הוא הרוויח, לפי הערכות, 12 מיליון ליש"ט - 4 מיליון ליש"ט מתוכם על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו. לפי ההערכות, בלייר הוא הנואם היקר בעולם, שגובה עבור הרצאה של 90 דקות 250 אלף דולר. את תפקידו הנוכחי כשליח הקוורטט, אגב, הוא עושה בהתנדבות.
"צריך לבנות את תהליך השלום מלמטה כלפי מעלה"
"אני סבור שבפני הקהילה הבינלאומית עומד אתגר יוצא דופן בחלק זה של העולם, אך לא רק כאן אלא גם מעבר לו", אומר בלייר בראיון בלעדי ל"כלכליסט" במשרדיו במלון אמריקן קולוני שבמזרח ירושלים, שבו הוא משתכן מדי חודש במשך שבוע. "האתגר הזה נובע ממערכת היחסים בין האסלאם לתרבויות אחרות ולמערב, וניתן להתמודד עמו בשתי דרכים: דו־קיום בתנאי שלום או עימות בסיסי ומהותי בין שתי תרבויות שונות. אני סבור שפתרונו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני יהיה חיזוק עצום לשלום ולדו־קיום".
מדוע על העולם להתמודד דווקא עם הסכסוך בישראל בשעה שקיימים עוד קונפליקטים רבים?
"הסכסוך כאן אינו מושתת על מחלוקת על קרקע בלבד. זו לא רק מחלוקת על ביטחון ישראל או על תנאי המחיה של הפלסטינים. זהו סכסוך שמהדהד ברחבי העולם".
נראה כאילו אתה מאמין יותר בסיכויים להגיע להסכם שלום מאשר רוב הישראלים.
"מה האלטרנטיבה? אני חושב שהאלטרנטיבה היא ברורה מאוד: מצב הדברים הנוכחי הוא בעצם 'בית גידול' לקיצוניות ולהתפוררות הסיכוי שאנשים יוכלו אי פעם לחיות האחד בצד השני. האם קשה להגיע לשלום? כן, זה אתגר עצום. בעצם אין כל אלטרנטיבה פרט לשתי מדינות לשני עמים, אבל זה הולך להיות קרב גדול".
כיצד אפשר לפתור את הסכסוך?
"יש צורך בשני מסלולים מקבילים. המסלול הראשון, והחשוב ביותר, הוא לבנות את התהליך מהתחתית כלפי מעלה. כלומר יש לשים את הדגש על פיתוח יכולות פלסטיניות, בייחוד בתחום הביטחון. צריך להבטיח שככל שהיכולות הפלסטיניות גדלות, כך תרפה ישראל את אחיזתה בשטחים. במקביל יש לפעול גם בכיוון ההפוך, ולקיים משא ומתן פוליטי מעשי ואמין כדי לפתור את הסוגיות הבוערות שעומדות על הפרק, למשל פליטים, מעמדה של ירושלים וכו'.
"אפשר לתת כדוגמה את מה שקרה בכלכלת הגדה המערבית ב־2008. שם, נכון לסוף השנה, הצלחנו להשיג התקדמות. בנובמבר, כשדיברתי עם יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) ועם ראש הממשלה סלאם פיאד (שהתפטר מאז - א"ש וי"ב), הם ציינו שלראשונה זה זמן רב הם מרגישים שהאחיזה השלטונית שלהם בגדה יציבה. הגדה היתה שקטה יותר משהיתה זה זמן רב, כי הכלכלה צמחה ומספר התיירים גדל פי שלושה.
"אם לפלסטינים לא תהיה שום תקווה למדינה, בשעה שאתם חיים על פיסת קרקע קטנה לצדם, התוצאה היא שתחושת הביטחון שלכם - כפי שראינו ממה שקרה בדרום - עשויה להיות לא במקומה. עלינו לפתור את הבעיה הזו באופן שישמור על ביטחונה של ישראל. באירופה אומרים ש'ישראל צריכה להתפשר באופן מסוים על הביטחון שלה לטובת הכלל", אבל אני טוען שאין לאפשר זאת. כשהייתי ראש ממשלת בריטניה לא הסכמתי לכך, כי לא הייתי לוקח סיכון בביטחון של בריטניה".
האם אתה סבור ש"השלום הכלכלי" שהציע לאחרונה בנימין נתניהו הוא בר ביצוע?
"תלוי באופן שאתה מגדיר 'שלום כלכלי'. אם שלום מסוג זה אמור להיות בבסיסו תחליף להסדר מדיני - זה לא יעבוד. אבל אם כוונתו ליצור באמצעות מהלך מסוג זה מסגרת רחבה יותר לשלום - אני שוחחתי בנושא עם מר נתניהו והתרשמתי שזו אכן כוונתו - הדבר עשוי להצליח".
"מתסכל שאי אפשר לנצל את הכסף שגויס לטובת עזה"
אם תגובש תוכנית מרשל לשיקום רצועת עזה, מהו לדעתך סדר העדיפויות שיאפיין אותה?
"יש להתחיל בראש ובראשונה בשיקומן של התשתיות הבסיסיות: מים, סניטציה ודיור, כמובן. אולם הדבר החשוב ביותר עבור תושבי עזה - במהלך ביקורי שם בתחילת החודש שוחחתי עם אנשי עסקים רבים - הוא להיות מסוגלים לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם מבחינה כלכלית, החופש לייבא ולייצא. רבים ברצועה מתנגדים לחמאס - אלא שהחמאס חמוש ואנשי העסקים אינם חמושים, ולכן אין להם יותר מדי ברירות אלא ליישר קו עמו.
"אמנם עדיין ישנם גורמים קיצוניים הממשיכים בירי טילים לשטח ישראל ויש להביסם, אולם האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה ברובה אינה כזו, והיתה מעדיפה לחזות בפתיחתה של הרצועה למעבר סחורות. עלינו לזכור שיש להבדיל באופן ברור בין שאלת הביטחון מנקודת המבט הישראלית לבין הצורך המיידי בשיפור תנאי המחיה הבסיסיים של תושבי הרצועה".
אבל כיצד אפשר ליישב את שני הצרכים?
"באופן הבסיסי ביותר: הכל תלוי במה שנכנס ויוצא מהרצועה. אין לי ביקורת על עמדתה של ישראל, הנובעת מצורכי ביטחון, אבל לעובדה שאי אפשר להכניס חומרי בניין לרצועה אין שום קשר לביטחון. נוסף על כך, אי אפשר לייצא מהרצועה סחורה חקלאית כמו תותי שדה ופרחי ציפורן.
"יש צורך בהחייאת המגזר הפרטי ברצועה, ולסוגיות אלו אין קשר לצרכים ביטחוניים. ישנם שני היבטים לפעולה הישראלית בעזה ולסגר המוטל כיום על הרצועה. הראשון הוא ביטחון, אבל השני, לעומת זאת, קשור בכך שישראל חשה שעד שעזה לא תפסיק להיות ישות עוינת - שום דבר לא יוכל להיכנס לרצועה פרט לאספקה הומניטרית בסיסית".
האם אפשר בכלל ליישם את תוכנית מרשל לרצועת עזה אחרי האירועים האחרונים?
"הקהילה הבינלאומית הוכיחה שלפחות בכל הנוגע לגיוס הכספים למימון, אין זה אתגר קשה במיוחד. בוועידת המדינות התורמות (שהתקיימה באחרונה בשארם א־שייח' - א"ש וי"ב) גויסו 4.5 מיליארד דולר - סכום כפול כמעט מכפי שראש הממשלה הפלסטיני ביקש. אלא שבאותה המידה יש תסכול הנובע מכך שלא ניתן לנצל את הכסף כראוי. עזה זקוקה לשיקום, הכסף שם, אולם תחילה יש לייצב את המערכת הפוליטית הפלסטינית".
כיצד להסביר את המהירות שבה גויס סכום כסף גדול כל כך בתקופה של משבר כלכלי?
"זה מה שמעניין. הדבר מעיד שמדינות רבות מקנות לנושא חשיבות אסטרטגית עליונה, וזה מחזיר אותי לנקודה הקודמת - האסטרטגיה הננקטת כיום כלפי רצועת עזה אינה נכונה. לא צריך להטיל מצור מוחלט על עזה אלא לפתוח אותה".
"המהירות שבה צצה ביקורת על אובמה מדהימה"
בשעה שמבצע "עופרת יצוקה" היה בעיצומו טס בלייר לארה"ב כדי לקבל את "מדליית החירות הנשיאותית", העיטור האזרחי הגבוה ביותר מטעם ממשלת ארה"ב. היחסים שהצליח לרקום עם הנשיא בוש הם הרכיב המרכזי כיום - לטוב ולרע - של מורשת בלייר בבריטניה. היו אלו אירועי 11 בספטמבר שהביאו להצטלבות השקפת עולמם של השניים, אלא שהעובדה שנתפס כמי שנגרר אחרי בוש להרפתקה הכושלת בעיראק, גרמה לכך שפינה את מקומו ב־2007, בעקבות לחץ ציבורי כבד.
כמי שנחשף תדיר לחציה המושחזים של התקשורת הבריטית נחלץ בלייר לעזרתו של הנשיא אובמה, שאת היבחרו הגדיר "הוכחה שאמריקה שבה להיות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
אומרים שמאז שאובמה נכנס לתפקיד הוא מנסה לחולל שינוי במספר רב של תחומים בו־זמנית, אך בעצם נכשל בהשגת מטרות מהותיות.
"אני לא יודע מי הטיח את הביקורת הזו (צוחק), אבל המהירות שבה צצות ביקורות מדהימה אותי. בתוך זמן קצר מאוד מתחילות התהיות: 'מה קורה איתו? למה הוא לא עושה כך וכך?'. בפני הנשיא החדש עומדים אתגרים עצומים, ובעצם אין לו ברירה אלא להתקדם בכל החזיתות במקביל. אני אישית חושב שהוא כבר הוכיח שהוא מוכן לפנות לטפל בבעיית המזרח התיכון. צריך לזכור שרק ב־18 החודשים האחרונים לכהונת בוש עשה הממשל האמריקאי ניסיונות מהותיים לסיום הסכסוך. העובדה שאובמה פועל בנושא מהיום הראשון היא מעודדת".
מה עוד יכול הנשיא לעשות כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי?
"הממשל מרכז את מאמציו בכמה מישורים במקביל, ומנסה לשלב כמה אמצעים כדי לתקן את המגזר הפיננסי. מדובר באמצעים רדיקליים, העשויים להיות אף רדיקליים יותר בעתיד. לדעתי, מדובר באתגר האינטלקטואלי והפוליטי הגדול ביותר העומד בפני הנשיא החדש".
