ביום שאחרי המלחמה: מי רוצה לשקם את עזה
שיקום הכלכלה הפלסטינית הוא לא רק אינטרס אזורי ובינלאומי. גם ישראל יכולה להרוויח. כלכליסט מגיש: כך אפשר "לשנות את המציאות"
07:3921.01.09
22 יום של מלחמה החזירו את העיר ואת הרצועה שנים רבות לאחור: יותר מ־1,300 הרוגים, 4,000 בתים הרוסים ועשרות כבישים, גשרים ומתקני תשתית שניזוקו מן ההפצצות. אלא שההרס בעזה הוא לא רק בעיה פנים־פלסטינית – הוא גם בעיה ישראלית ואזורית, ואם לשפוט על פי מצעד המנהיגים הזרים שהגיעו השבוע כדי לסייע בכיבוי הלהבות, זו בעיה שמטרידה את העולם כולו.
עזה ב"עופרת יצוקה" צילום: בלומברג הפגיעה בחמאס תביא, מן הסתם, לרגיעה ביטחונית לזמן מה, אך לא יותר מכך. סיר הלחץ העזתי - 1.5 מיליון תושבים, שרובם חיים בעוני מחפיר על שטח שגודלו כרבע משטחה של העיר ניו יורק - ימשיך לבעבע. עכשיו, כשכוחות צה"ל עוזבים את עזה, ניצב לפתחו של העולם האתגר שבשיקום הרצועה.
לפי ההערכות, לצורך שיקום הרצועה דרוש סכום שנע בין מיליארד דולר (לשיקום מיידי של נזקי המלחמה) ועד 10 מיליארד דולר (לשיקום כולל של הכלכלה העזתית). בפסגת הליגה הערבית שנערכה השבוע בכווית כבר הודיעו המדינות על גיוס 2 מיליארד דולר לשיקום הרצועה, וגם באיחוד האירופי החלו לגייס כספים, אך הצהירו שלא יעבירו אותם כל זמן שחמאס מחזיק בשלטון. וברקע תמיד עומדת איראן, ששנתיים אחרי שיקום לבנון תשמח להעביר גם הפעם כספים לרצועה לחיזוק שלטון חמאס. נראה שה"מנצח האמיתי" במלחמה יהיה מי שיזכה בקרדיט על פעולות השיקום, בעיני העזתים. למעשה, אפשר לומר שאם המלחמה, כדברי המצביא הפרוסי פון קלאוזביץ, היא המשך המדיניות, הרי שהשיקום הוא המשכו של הניצחון הצבאי. אפשר להשאיר את המשימה לכוחות הפועלים בשטח ולקוות שהמצב לא יידרדר בקרוב, אך אפשר גם לחשוב על היום שאחרי המלחמה כהזדמנות לשינוי כלכלי, ואולי גם פוליטי וביטחוני.
האם ניתן לשנות מציאות מדינית־ביטחונית באמצעות שינוי כלכלי? קשה לקבוע. יש הסבורים שכלכלה משגשגת מקדמת הישגים מדיניים וביטחון. אחרים חושבים שכתובת שלטונית ברורה ויציבה היא תנאי לשיפור כלכלי. מה שבטוח הוא שהשניים - פתרון כלכלי ופתרון מדיני־ביטחוני - מהווים יחד הן את התנאים לשינוי במזרח התיכון והן את התוצאה של שינוי כזה.
עם תמיכה בינלאומית (ואולי גם ישראלית) יכולים לעמוד לרשות הפלסטינים כל המשאבים לשינוי כלכלי - כסף, ידע ומשאבים. ויש גם ניסיון: דוגמה לכך היא השנה האחרונה בגדה המערבית, שהיתה שנה מוצלחת מבחינות רבות. רמת החיים של הפלסטינים עלתה, הבנייה התרחבה והאבטלה ירדה. ממשלתו של סלאם פיאד תפקדה היטב, והמשטרה הפלסטינית ריסנה השתוללות של כנופיות. על רקע זה עלתה רמת הביטחון, וצה"ל הסיר חלק מהמחסומים כדי להקל את התנועה בגדה ולאפשר פעילות כלכלית נמרצת יותר.
היו עוד גורמים שסייעו השנה לכלכלה הפלסטינית ביהודה ובשומרון. בישראל היתה אשתקד שנת שמיטה, שהביאה כמעט להכפלת היצוא החקלאי מהגדה לישראל. היתה זו גם שנת שיא בתיירות לגדה (שכמעט כולה מגיעה דרך ישראל), ו־1.5 מיליון תיירים ביקרו בבית לחם. גם מספר הפלסטינים שעובדים בישראל עלה: כ־25 אלף פועלים מהגדה עבדו השנה ברישיון בישראל. מספר דומה עבד בהתנחלויות ובאזורי התעשייה ביהודה ובשומרון. אומדן העובדים בתוך הקו הירוק ללא רשיון נע בין 25 ל־30 אלף, כך שהעבודה בישראל חזרה להיות גורם מרכזי בכלכלת הגדה. לבסוף, גם העולם תרם את חלקו: נציג הקוורטט טוני בלייר ואנשי צוותו סייעו בשנה החולפת לקידום פרויקטים בגדה, ומשקיעים זרים התחייבו להשקיע 2 מיליארד דולר, בעיקר בתשתיות.
אלא שההצלחה הכלכלית אינה מקרית; מאחוריה עומדת גם כוונה פוליטית. היה זה ניסיון מכוון להראות לתושבי עזה שאפשר גם אחרת. כלומר, שלשותפות עם ישראל, בתנאי רגיעה ביטחונית, יש תמורה. על רקע זה ננקטה מדיניות של מצור כלכלי על עזה, שלו היו שותפים לא רק ישראל אלא גם הרשות הפלסטינית, מדינות ערב ורוב הקהילה הבינלאומית. בשנה וחצי של מצור שררה תקווה שתושבי עזה, שיראו את השגשוג בגדה, יביאו להפלת שלטון חמאס. זה עדיין לא קרה. שלשום, בוועידה כלכלית בכווית, הציע יו"ר הרשות אבו־מאזן למצוא דרך להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. ייתכן שממשלה כזאת בהנהגתו עשויה להיות הכלי שבאמצעותו תשוקם עזה.
לפני יותר מ־60 שנה, במקום אחר ובנסיבות אחרות, הבינו האמריקאים ששיקום ושגשוג כלכלי עשויים להיות דרך למניעת מלחמות. לקחי הסכמי ורסאי שאחרי מלחמת העולם הראשונה נלמדו, ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מארשל הוביל את תוכנית השיקום הכלכלית של אירופה - הלוא היא תוכנית מארשל. אבל מארשל לא פעל רק מרצון טוב או מאהדת האירופים. הוא ידע שהתלות שפיתחה יבשת אירופה בארצות הברית תזניק את הכלכלה האמריקאית קדימה. לא פחות מכך, מארשל הבין שצמיחה כלכלית במערב אירופה תימנע את התרחבות הגוש הסובייטי, שאיים על האמריקאים ממזרח.
אנחנו מציעים לבדוק אם, למרות הספקות, אפשר לקדם תוכנית לשיקום רצועת עזה.
