שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
כושר

שביל הבריחה: נאזיר ג'אסר נמלט ממולדתו עם כל נבחרת סוריה

אלוף הרכיבה ברח ממלחמת האזרחים במדינה. בראיון לכלכליסט הוא מסמן את האולימפיאדה כיעד הבא

אילן גולדמן 08:4815.10.19

זוג האופניים שאתם זינק נאזיר ג’אסר לאליפות העולם ברכיבה לפני כמה שבועות נראים כמו חללית קטנה שנלקחה הישר מהסרט “מלחמת הכוכבים”.

 

 

 

שלדת סיבי הפחם המעוקלת, בשחור בוהק, יוצרה למטרה אחת: לחתוך ביעילות את האוויר ולאפשר לרכוב כמה שיותר מהר. אחד מחלומותיו של אלוף הרכיבה הסורי ג’אסר היה לזנק עם הזוג הזה לאליפות העולם ולהתמודד כשווה בין שווים מול השמות הגדולים בענף.

 

אבל את קו הסיום בעיר יורקשייר שבבריטניה חצה ג’אסר על אופני כביש לבנים ורגילים. מדי הנבחרת הסורית האדומים־שחורים שלו היו מוכתמים בדם, פניו שידרו סבל ודמעות ניקוו בעיניו: “התרסקתי על המסלול הרטוב ב־70 קמ”ש”, הוא מספר ל”כלכליסט” ומודה שברמת הכושר הנוכחית שלו ציפה לחוויה מוצלחת יותר. “המשכתי עד קו הסיום על אופניים חליפיים למרות הפציעה, הכאב והתסכול”.

הפצצה בסוריה הפצצה בסוריה צילום: AFP

 

אולם מי שמכיר או קורות חייו של ג’אסר, יכול לקבוע בוודאות כי עצם השתתפותו של הרוכב בן ה־30 באליפות היוקרתית, יכולה להיחשב כהצלחה מסחררת כנגד כל הסיכויים. המאיץ הסורי נולד וגדל בעיר חאלב. היום הוא חי בגרמניה כפליט לאחר שנמלט ממולדתו ב־2015. יחד אתו בברלין נמצאת כל נבחרת האופניים הסורית, שחמשת חבריה החליטו במשותף לעזוב את מדינתם בגלל מלחמת האזרחים המתחוללת בה.

 

למרות שהכאוס בסוריה החל עוד ב־2011, ג’אסר מספר כי מה שדחק בהם לעזוב היה כליאתו האלימה ב־2014 של חברם לנבחרת הרכיבה הלאומית, הספורטאי האולימפי הבכיר, עומר חסנין. לדבריו, רגלי חברו נשברו והוא סבל מעינויים קשים לאחר שהואשם כנראה בטעות כמתנגד למשטר אסד. הוא נעצר במחסום דרכים בעת שרכב על אופניו. “הבנו שאף אחד מאתנו כבר לא בטוח”, אומר ג’אסר.

 

בשל מצבו של שדה התעופה בדמשק הם יצאו לתחרויות בינלאומיות אזוריות מלבנון ולרשותם הועמדה משכורת ספורטאי השווה ל־600 דולר והם נאלצו להתאמן ברצועת כביש מצומצמצת שנמתחה על פני 40 ק”מ בלבד. למרות זאת “הצלחנו להסתדר”, מודה ג’אסר, “אבל מ־2015 המצב נהיה ממש רע”.

 

המאיץ הסורי אינו מתכוון למחסומי דרכים המאולתרים שעיכבו אותם באימוניהם, להתקפות טילים באמצע מקטע מאומץ או לקללות שספגו. אחד אחרי השני, נקראו ספורטאי הנבחרת להתגייס למכונת המלחמה שהפעיל אסד נגד המורדים. “ידענו שהם ברגע יכולים לקחת את כולנו”, סיפר בראיון חבר הנבחרת, ילמז חבש. כולם היו על הכוונת.

 

 

נאזיר ג'אסר. “אני מתגעגע, לכל אבן ועץ בסוריה. חולם להשתתף באולימפיאדה אך גם שהשלום ישרור במדינתי ואוכל לראות שוב את אחיותי" נאזיר ג'אסר. “אני מתגעגע, לכל אבן ועץ בסוריה. חולם להשתתף באולימפיאדה אך גם שהשלום ישרור במדינתי ואוכל לראות שוב את אחיותי" צילום: איי פי

 

וכך בסתר נכרתה ברית בין הרוכבים. לא עוד שותפים רק לאימונים ולאורח חיים, אלא אחים לתוכנית בריחה מתוחכמת. כל רוכב לקח על עצמו מטלה הקשורה לתוכנית: מהכנת נתיב הבריחה החשאי לטורקיה, דרך יצירת קשר עם מבריחים שישיטו אותם בסירות לאי יווני ועד הכנת הקרקע לקבלתם בגרמניה.

 

אולם טרם יצאו לדרך, נותרה להם עוד משימה אחת: השתתפות שגרתית באליפות סוריה שנערכה בעיר הנמל לטקיה, שנועדה להסוות את התוכנית הנרקמת. וכך באוגוסט 2015, זינקו למרוץ האחרון במולדתם. אולי הזדמנות אחרונה בחייהם לזכות בתארי האלוף הלאומי. לבם נחמץ. “היה קשה לחשוב על כך“, הודה ג’אסר שזכה בתואר נוסף באותו יום, “אבל היינו חייבים להיראות כאילו הכל כרגיל, שאף אחד לא יחשוד בנו”.

 

שבועיים לאחר מכן נעלמו כל חברי נבחרת האופניים הסורית כאילו בלעה אותם האדמה. תחילה צצו באיזמיר הטורקית, שם נאלצו לישון מספר ימים בחורשה סמוכה לחוף עד שסירתם המתפקעת לאיי יוון יצאה לדרך. לדבריהם החוויה הימית היתה מבעתת. כשזו תמה, לנו כמה ימים ברחובות העיר היוונית מיטילנה. ומשם התקדמו בכל אמצעי שעמד לרשותם — ברגל, במעבורות, ברכבות — דרך מקדוניה, סרביה, הונגריה ואוסטריה — עד גרמניה. המסע ארך כמה חודשים וג’אסר מספר שחוו התעללות בחלק ממחנות הפליטים המאולתרים בהם חנו.

 

מיד עם הגעתם לברלין, כשרק טלפונים ניידים לרשותם, איתרו הרוכבים הסורים את מנהלו של מועדון מקומי והופיעו ללא הודעה מוקדמת במשרדו. בזכות סיועו הנדיב וקשריו בענף, הצליח להשיג להם חמישה זוגות אופניים בסיסיים ומאמן שאט־אט מצליח להפיח רוח חיים בקריירת הרכיבה שלהם. החמישה מסרבים לוותר על החלום אותו טיפחו עוד במולדתם: להפוך לרוכבי אופניים מקצוענים.

 

לאחר מאבקים הוכרו לאחרונה החמישה כפליטים. ארבעה מהם מתגוררים יחד בדירה קטנה ועיסוקם בספורט מאפשר להם להשתלב טוב יותר בחברה הגרמנית, לרכוש חברים ולפתח קשרים. “אני מתגעגע מאוד לסוריה, לבית משפחתי, לבית הספר שהיה לידנו, לכל אבן ועץ”, אומר ג’אסר ל”כלכליסט”. חלומו, באופן לא מפתיע הוא להגיע למשחקים האולימפיים, אך גם “שהשלום ישרור במדינתי, שהמלחמה תסתיים לגמרי ואוכל לראות את אחיותי”.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x