$
אמנות ועיצוב

זיכרון שהוא זומבי: להטיל ספק במושג "אמת"

עומר פסט רוצה שהקהל יטיל ספק, לכן ביצירותיו מגישי חדשות הם היסטריים, רצח המונים הוא עבודה פקידותית והעבר הופך להצגה בדיונית

ענת ברזילי 08:0404.11.18
בעידן הפוסט־אמת ופייק ניוז האמן הישראלי־הבינלאומי עומר פסט שואף לאתגר את החשיבה שלנו על אמצעי התקשורת על ידי עיסוק במשמעות של ייצור תכנים והחשיפה אליהם. "ב־20 השנים האחרונות היחס שלנו למדיה השתנה", הוא מסביר. "אם בעבר למדיה היתה סמכות שקשה לערער עליה, היום הכל נשבר לחלקיקים קטנים והמדיה בעצמה הפכה למשהו חשוד. העבודה שלי היא הרצון להבין משהו שנעלם או נשבר ולנסות לקשר בין הזוויות השונות שנגישות לנו".

 

 

 

פסט הוא אמן בינלאומי חשוב ומוערך, ועבודותיו מורכבות ממיצבים גדולים שנדמים כחדרי המתנה, שבהם הקהל מוזמן לשהות, לטייל ולצפות בסרטי וידיאו. הוא הציג במיטב המוזיאונים והאירועים הנחשבים, ובהם דוקומנטה בקאסל, גרמניה, הביאנלה בוונציה, מוזיאון סטדליק באמסטרדם ומוזיאון וויטני בניו יורק.

 

 

מתוך "שארית" מתוך "שארית" צילום: Neils Fabeak

 

בסוף השבוע האחרון הוצג סרטו "שארית" ("Remainder") מ־2015 בהקרנת בכורה ישראלית בפסטיבל פרינט סקרין לאמנות דיגיטלית בחולון. את הסרט הוא יצר לפי ספר שכתב הסופר הבריטי טום מקרת'י, והוא בנוי במבנה מעגלי. גיבורו נטול השם מאבד את זיכרונו ומנסה להתחקות אחרי שאריות הזיכרון מתוך רצון להחזיר את המשמעות והשליטה בחייו. לשם כך הוא בונה מודל ולאחר מכן סט תפאורה שלם שעוטף את חייו, כך שהוא מתחיל להתנהל בתוך הסביבה המלאכותית שיצר, כשהוא שוכר שחקנים לגלם דמויות ורגעים מתוך זיכרונו. הם עוזרים לו להתחקות אחרי פרטי חייו האבודים עד שהגבול בין האמיתי למפוברק מיטשטש ונעלם. כשהזיכרון שב וחוזר אליו, הדבר אינו בונה את אישיותו או מביא אותו לכדי השלמה אלא הורס אותו. השלמת החלקים החסרים בפאזל של העבר הלא ידוע מביאה את הגיבור להיכנס עמוק יותר ללופ של הרס שצורב את הטראומה עוד יותר עמוק.

 

"תפקידי הוא איחוי שברים"

פסט (46) נולד בירושלים וגדל בה עד גיל 13 אז היגרה משפחתו לארה”ב. "את ילדותי העברתי בירושלים, אך זהותי מורכבת גם מהאמריקאיות וב־17 השנים האחרונות אני חי בברלין, כך שהקשר שלי לזהות הוא מורכב, משהו שכל הזמן נכתב ונשבר ומתאחה מחדש".

 

המוטיבציה שלו לעשייה אמנותית, הוא מסביר, מגיעה מהתשוקה להבין ולספר, ובו־זמנית גם להטיל ספק תמידי לגבי הכלים והכישורים שנמצאים בידיו כאמן, כצלם וכבמאי. "אני מטיל ספק במושג 'האמת'. ערכי אמת חשובים בחברה, בעיתונות, במשפט ובפוליטיקה, ואני מאמין בהם, אבל באמנות המושג הזה, כפי שאני רואה אותו, קצת משתבש. הספק חודר לעבודה ומייצר איזשהו שבר. והאחריות שלי בתור אמן היא למצוא דרך לאחות את השברים. לנסות לשחזר כלי שבור ולהביא את השברים האלה לצופים אחרי שתיקנתי אותם כמיטב יכולתי. העבודה מזהה שקיימת בעיה כבר בבסיס התשוקה לראות אופטית־צילומית".

 

אחת העבודות המוקדמות והמפורסמות של פסט היא "CNN Concatenated" מ־2001, שעליה החל לעבוד כשהיה סטודנט לאמנות בהאנטר קולג' בניו יורק. אורכה 18 דקות, והיא ערוכה מאלפי שעות שידורי חדשות מפי מגישים שונים, שדבריהם נשמעים כיללה ארוכה אחת. מגישי החדשות, שנתפסים כמי שמחזיקים בסמכות ובאמת, מיוצגים בווידיאו כחבורת אנשים על סף התקף פאניקה, שמנסים נואשות להגיד משהו קוהרנטי על עולם כאוטי.

 

עומר פסט עומר פסט צילום: Neils Fabeak

 

"ב־2001 עזבתי את ניו יורק והיגרתי לברלין", הוא נזכר, "המשכתי לעבוד על העבודה מברלין ועשרה ימים לאחר מכן התרחשה ההתקפה על מגדלי התאומים. כשדיברתי עם חברים בניו יורק, כולם סיפרו לי שמשהו מאוד מוזר קרה להם ברגע התרסקות המטוסים. כולם רצו לחלונות ולגגות כדי לראות את מה שקורה. מכיוון שהם לא הצליחו להאמין למה שעיניהם רואות, הם רצו לצפות בשידורי החדשות בטלוויזיה. שני הקטבים האלה - החוויה האישית־חושית שנתפסת דרך העיניים לצד חוויית המדיה - מעניינים אותי".

 

עבר שמסרב להישאר בעבר

עבודה מרתקת נוספת של פסט מ־2011 נקראת "5000 feet is the best" ועוסקת במפעיל מזל"ט בצבא ארה”ב בזמן מלחמת עיראק בעשור הקודם. "מדובר בעבודה שהיא הכלאה בין אופטיקה והרג. הוא שלט במצלמות ובטילים. מה שהיה חדש בזמנו הוא הערבוב בין חיי האזרחות שלו ונוכחותו המבצעית בזירת הקרב בעיראק. הוא חי בלאס וגאס. קם בכל בוקר, אוכל את ארוחת הבוקר שלו, נכנס לאוטו, נוסע שעה לעבודה, נכנס למקום ממוזג ומתיישב מול מסך. עד כאן הכל נשמע מאוד נורמלי, אלא שאז הוא עובר לחצי השני של כדור הארץ ונכנס לזירת קרב שבה מתערב והורג אנשים. כשהעבודה שלו נגמרת, הוא חוזר הביתה. אין שום גורם שמנסה ליצור חציצה בין המלחמה לחיים".

 

 

 

זיכרון וטראומה מעסיקים אותך לאורך כל היצירה שלך, לצד הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים שמתחברות לטראומה. למה זה מרתק אותך?

"המשותף לכל עבודותיי הוא עבר מסוים שמסרב להישאר בעבר. אני קורא לזה 'עבר זומבי', כזה שיוצא מהאדמה, מתחיל להסתובב ולקרטע ומפריע להווה. גיוס העבר למטרות בהווה מעניין אותי גם מבחינה אישית וגם מבחינת ההקשר התרבותי־חברתי בישראל, האופן שבו החברה כאן נבנתה על ידי הקשר לעבר שמסרב להישאר בעבר. אבל יש לזה גם היבט חיובי כמובן, כי אנחנו חייבים לזכור דברים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x