האמנית איזבלה וולובניק מציירת עם המסך

"במובנים רבים האינטרנט חינך אותי יותר מאבא שלי", אומרת האמנית איזבלה (בלה) וולובניק. “מגיל צעיר מלווה אותי התפיסה שאם אני מציירת משהו, אני יודעת שאעלה את זה לרשתות החברתיות ויש לי את קהל העוקבים שמלווה אותי. אני אשמח מאוד אם הציורים שלי יהיו ויראליים". וולובניק באמת גדלה עם האינטרנט. היא רק בת 23 ואת ילדותה כבר בילתה בעידן הרשתות החברתיות. אבל לוולובניק מגיעה התייחסות לא רק בגלל שהיא צעירה כל כך.

היא נולדה וגדלה בירושלים להורים עולים מברית המועצות, שכבר בגיל צעיר שמו לב שבתם הקטנה חובבת ציור וטיפחו את הכישרון הזה. בתיכון למדה בתלמה ילין ובזכות תערוכת הגמר שלה בבית הספר - מבוך גדול עמוס ציורים, וידאו ועבודות דיגיטליות - קיבלה מלגת לימודים במדרשה לאמנות בבית ברל, ובימים אלה מציגה וולובניק בתערוכת הגמר של המדרשה (מהערב עד 8 באוגוסט).

מוזיאון לפני מכללה

אבל בשנים האלה כבר הספיקה לעשות עוד כמה דברים: היא הציגה בתערוכה במוזיאון ישראל, הציגה תערוכת יחיד בגלריה שבמכללת הדסה, הציגה תערוכה משותפת עם בן זוגה האמן זמיר שץ בגלריה רוזנפלד, ועתה היא גם משתתפת באשכול התערוכות “!Shop it” שייפתח במוזיאון חיפה בשבוע הבא. בחיפה תציג פרויקט בשם “בבל”, מגדל של קופסאות שעטופות כל אחת מהן במעין טפט, אריזה, שיצרה מתוך ציורים קודמים שלה. במקביל היא גם עובדת כאסיסטנטית הדפסות במעבדה הדיגיטלית במדרשה, מה שהשפיע לא מעט על הטכניקה שלה. “המדרשה איפשרה לי לפתח את העניין בשילוב של טכניקות מסורתיות עם דיגיטליות. שיפרתי את הרישום הפיגורטיבי־אקדמי שלי, אבל בזכות המדפסות, הסורקים וקורס פוטושופ, התחלתי לשחק עם הטכניקה. היום אני מציירת או רושמת פיזית, ובמקביל צמודה למחשב, למצלמה, לפוטושופ ולאינטרנט”.

הציור One hungry sucker של איזבלה וולובניק

בשנים האחרונות נמנעת וולובניק מלהציג את הציור או הרישום עצמו. במקומם היא מציגה סריקה, שבמבט ראשון קשה להבדיל בינה לבין הבד או הנייר המצויר. “אני עובדת בשכבות. אני יכולה לעשות רישום וכעבור שנה אקשקש על זה עוד משהו ואז אסרוק ואציג. בכל פעם שאני יודעת שאציג בחלל, אני בונה הדמיה בפוטושופ. ההדפסות מבחינתי הן עבודות מקוריות באותו אופן שבו צילום מודפס הוא מקורי. אני בעצם תופסת את חלל התצוגה בתור סוג של מסך. מה שמעניין אותי הוא להתאים את הדימוי למרחב שהוא נמצא בו. הרי גם אם תסתכלי על המונה ליזה בסמארטפון תראי אותה במימדים אחרים מאלה שבהם תראי אותה בטלוויזיה או במציאות. זה לא שאין ערך מבחינתי לעבודה המקורית, אבל אני מאמינה שצריכה להיות איזו התאמה בין העבודות לסוג הצפייה”.

הנושאים שוולובניק מתעסקת אתם מגוונים, למרות שכולם יוצאים מנקודת מבט אישית: היא מציירת סצנות מהילדות שלה לצד דימויים מסרטי פורנו, דימויים של פוליטיקאים וסדרות שמככבים בהן בעלי חיים כמו סוסים ודובים.

איזבלה וולובניק. "אני וואן וומן שואו" צילום: עמית שעל

כולנו חיות

רבות מהסצינות המתוארות בעבודותיה קשות לצפייה. “האמנות עזרה לי להצמיח את הזין שתמיד רציתי ואת הביצים שמעולם לא היו לי כדי לומר את זה”, היא אומרת, ביחס לכך. “בתחילת הדרך הגדרתי את זה כיצירת אסתטיזציה של אלימות. היום יש לי עניין עם הצדדים החייתיים שלנו. זה אמנם נשמע יומרני אבל אני מרגישה שאחת הצרות שלנו כבני אדם היא ששכחנו שבסופו של דבר אנחנו חיות”.

הציור Even dwarves started

"הזין שמעולם לא היה לי", זה בגלל שאת מרגישה נחותה מעצם היותך אשה?

“היצירה של הדימויים מאפשרות לי איזה כוח שאין לי בהכרח בחיים האמיתיים, בין אם זה בגלל מעמד סוציואקונומי, בין אם בגלל שאני אשה. אני מתעסקת לא פעם בקונספט של ריקליימינג: לקחת דימויים או מושגים שבמקור הם מבזים, אבל להתייחס אליהם ממקום של כוח. יש בעבודות שלי ביקורת, אבל היא לא אחידה. היא יותר שואלת שאלות, מחפשת את המקומות האמביוולנטים. אני לא אומרת ‘אוי אוי אוי, תראו את הפורנו שילדים צורכים היום’, אלא דווקא מנסה ללכת למקומות שהם לא חד משמעיים”.

אחת הפעמים היחידות שבהן הציגה וולובניק את ציורי המקור שלה היתה בתערוכה המשותפת לה ולבן זוגה זמיר שץ, “שקרים ואבקת כביסה”.

שץ הוא אמן ותיק ופעיל. הם חולקים דירה שהיא גם סטודיו בדרום תל אביב שבה החיים והעבודה מתערבבים. “זמיר היה מצייר אותי ומבקש ממני לתקן לו דברים מסוימים בציורים. לי קשה להיות כינור שני ואם נותנים לי משהו, אני ישר משתלטת. אז די מהר זה התגלגל לעבודות משותפות לשנינו, על אותו הקנבס. זה משהו שבחיים לא חשבתי שאני אעשה, אני וואן וומן שואו. היום יש לנו ביקורת על זה, אבל זה עשה טוב לציורים של שנינו”.