התערוכה "לחן עממי": מסע מרתק בעקבות חפצים שקשורים לדת
תער חד-פעמי לברית מילה, קישוט לעגלת תינוק עם תמונות רבנים ו"גופיציצית". בתערוכה חדשה מציגים המעצבים נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish) מסע מרתק בעקבות החפצים שעוזרים לשמור על אורח חיים דתי בעולם מודרני
שתי צלחות פשוטות, מוצבות זו לצד זו. האחת בצבע כתום, השנייה בצבע תכלת. עבור רוב בני האדם אלה סתם שתי צלחות צבעוניות. אבל עבור אנשים מסוימים, הקידוד הצבעוני הוא מובן מאליו: כתום - בשרי, תכלת - חלבי.
זו אחת הדוגמאות המייצגות מהתערוכה “לחן עממי” של מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב שתיפתח ביום שישי הקרוב (27.4) בבית האמנים בתל אביב, ועוסקת בסוגיה “עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל”. התערוכה, שאותה אצר יובל סער שעומד בראש המכון, מורכבת מפרויקטים של מעצבים שונים, שהפכו גם הם לאוצרים לרגע, ומתייחסים לסוגיה הזו מזוויות שונות. אחד הפרויקטים המעניינים הוא “נַעֲשֶׂה. חפצים בין קודש לחול” שמציגים בני הזוג נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן המוכרים גם כסטודיו Reddish. השניים יצאו למסע של מחקר בעקבות האובייקטים היומיומיים שבהם נעזר הציבור הדתי בארץ, והם מאפשרים לצופים להכנס לרגע אל תוך העולם הייחודי הזה.
שטיינבוק ופרידמן. אובייקטים מלמדים הרבה על התרבות שממנה הם באו צילום: אוראל כהן שטיינבוק ופרידמן (42) הם בני זוג, שניהם מעצבי מוצר בוגרי המכון הטכנולוגי בחולון (HIT), שם משמשת שטיינבוק גם כמרצה בכירה. הם פועלים יחד כסטודיו מאז שנת 2003 ומעצבים מחד עבור חברות מסחריות בארץ ובעולם כמו Monkey Business ומאידך יוצרים מגוון רחב של פרויקטים עיצוביים אישיים שלהם. “יש לנו חיבה לחפצים יומיומיים”, מספר פרידמן. “הסיבות שבגללן אובייקט בא לעולם יכולות לומר הרבה על הסביבה והתרבות שממנה הוא בא. יצא לנו לטייל הרבה, להיפגש עם תרבויות לא מוכרות ולאסוף הרבה חפצים. רצינו למצוא משהו בישראל שיספק עבורנו את אותה החוויה, להיכנס אל מקום שאנחנו פחות שולטים בו באמצעות האובייקטים”.
צלחת תכולה וצלחת כתומה. פתרון פשוט לשמירה על כשרות צילום: יצרן תמה תעשיית פלסטיק בעקבות הרעיון יצא הזוג למסע בנבכי החברה הדתית והחרדית. המסע כלל ביקורים רבים במקומות כמו בני ברק ומאה שערים, שיחות רבות עם אנשים ומחקר מעמיק שניסה להתחקות אחרי המקור של פריטים שונים שעוצבו במגזרים אלו, בעיקר בשנים האחרונות. “יש בתערוכה דברים שמצאנו במקומות שונים - מסופר ועד טמבוריה”, מספרת שטיינבוק, “גילינו הרבה דברים שלא הכרנו”.
קופת צדקה. הצצה לתרבות באמצעות החפצים צילום: אחיקם בן יוסף לבדוק בציציות
אחת הדוגמאות המייצגות היא פריט שאפשר לקנות היום בכל פארם במגזר - תער חד־פעמי לברית מילה. “זה מהלך שמצד אחד הוא מאד תנכ”י, מצד שני האמצעים היום הם מאוד מודרניים. זו לא ערכה שבאמצעותה אפשר לערוך ברית מילה עצמאי, אלא כזו שנותנת המשפחה למוהל כדי להיות בטוחים שהיא סופר־סטרילית”, אומרת שטיינבוק, “זה מראה גם אילו פחדים מחדירים בנו”. “התער הוא של יצרן ציוד רפואי שמספק כלים לחדרי ניתוח”, מוסיף פרידמן. “אלה סטנדרטים רפואיים גבוהים שמתכתבים עם המסורת”.
מגן ציצית צילום: אחיקם בן יוסף דוגמה נוספת היא כמה אלמנטיים עיצוביים־פרקטיים שהתפתחו בשנים האחרונות סביב הציציות. “יש היום יותר ויותר חרדים חיילים, כאלה שעובדים, עוסקים בספורט. זה סגנון חיים שהולך ומתפתח, ובמקביל ללכת עם ציציות בחוץ זה עדיין הצהרה של זהות”, אומרת שטיינבוק. “לכן המציאו את ה’גופיציצית’ שהיא כמו גופיית סבא שמחוברות אליה הפתיליות שהן בעצם הציצית עצמה. הכל מעוצב בהתאם להלכה - יש לה ארבע פינות, היא פתוחה בצדדים כמו שציצית אמורה להיות אבל סגורה חזרה עם סקוטשים. זו ממש סוגיית עיצוב - איך אתה הופך את זה לנוח אבל עדיין נאמן לפסק ההלכה. יש גם מגן ציצית - שמבוסס כנראה על מגיני החזיות לכביסה, כיוון שכל פגם בחוט הציצית פוגם אותה הלכתית. זו עוד דוגמה שמראה שברגע שאתה פתוח לרעיונות - אפשר לנכס אותם כמעט לכל שימוש”.
אקורדיון לעגלת תינוק. עניין מובן מאליו צילום: יצרן הוצאת אריה איך עושה רבי?
“בגלל שהמסורות והמצוות הן עתיקות יומין, עניין אותנו לראות את המפגש שלהן עם היומיום העכשווי”, מוסיף פרידמן. “לגלות את שיטות הייצור החדשות, את המחשבות
שעולות בעשורים האחרונים ואיך הכל מסתכם יחד באובייקט”.
עוד פריט בתערוכה הוא אקורדיון דקורטיבי לעגלת תינוק עם תמונות של רבנים. “זה מוצר מדהים כי עבור ציבור מסוים הוא עניין מובן מאליו, בעוד שלנו הוא נראה כמו תרגיל משעשע של סטודנט לתקשורת חזותית”, אומר פרידמן. “זה נושא מאוד טעון”, מוסיפה שטיינבוק. “אנחנו לא אנטי־דת אבל אנחנו אנשים חילוניים מאוד, ואי אפשר להתעלם מזה שיש בארץ מתחים בין חילוניים לדתיים”.
זה בא לידי ביטוי בתערוכה?
“בהרבה מקרים יש איזו ציניות שעומדת על קצה הלשון, זה כמעט משהו שאנחנו מרגישים שמצופה מאיתנו לא להיגרר אליו. אני חושבת שעולה מהתערוכה ניחוח עוקצני מסוים, אבל מה שאותנו עניין הוא דווקא להראות את הדברים עצמם באופן שיאפשר הנאה מהם. אנחנו לא רוצים להגיד משהו על דתיים, אלא לספק הצצה לקהילה בדרך מעניינת, לבדוק איך זה שכל כך הרבה מהחפצים היומיומיים שלהם זרים לנו כל כך”.
