השחיין אנתוני ארווין: "הייתי צריך להתרסק כדי להתקדם"

"רציתי לבוא לישראל כדי לבקר את החבר שלי, השחיין גיא ברנע, ללכת ברחוב אנונימי, לשתות בירה ולנעול כפכפים", מספר ל"כלכליסט" המדליסט האולימפי אנתוני ארווין - אחד הספורטאים המרתקים בעולם, שנחל הצלחה פנומנלית בגיל 19 ואחרי כן נעלם ממפת הספורט לטובת מוזיקה, סמים ובודהיזם; רק כדי לחזור לבריכה ולהפוך, בשנה שעברה, לשחיין המבוגר ביותר שזכה במדליה אישית באולימפיאדה.

המעמד של ארווין (35) לא ממש מאפשר לו להסתובב פה אנונוימי בכפכפים. בני הנוער שהתכנסו סביבו בביקור שלשום במכון וינגייט לא נתנו לו מנוח. ארווין קיבל זאת בהבנה: "אם יש לי אפשרות להשפיע על השחיינים הישראלים — אני לא יכול להישאר אדיש", הוא אומר. 

ארווין שלשום בווינגייט. השחיין המבוגר ביותר שזכה בזהב אולימפי צילום: עמית שעל

הספרינטר הטוב בעולם

ארווין המכונה "הברקודה" נעתר לבקשתו של דיוויד מארש, מאמנו לקראת אולימפיאדת ריו, שהפך בנובמבר האחרון גם למאמן העל של נבחרת ישראל — ובא להעביר סדנה לשחייני העתיד של נבחרת ישראל. "אני מקבל הרבה הזמנות לסדנאות, אבל בישראל יש לזה משמעות מיוחדת עבורי כי אני יהודי", הוא אומר. עם הגיעו למכון, לוקחים אותו יו"ר איגוד השחייה הישראלי, סימון דוידסון, ואמוץ בכר, מנכ"ל מכון וינגייט, לראות את תמונתו מתנוססת בהיכל התהילה של הספורט היהודי. "זה לא כוכב בשדרות הכוכבים בהוליווד", הוא מודה, "אבל חשוב להיות כאן".

בבריכה האולימפית של מכון וינגייט הוא פגש 400 ילדים, הורים ומאמנים ובצניעות רבה סיפר להם את סיפור חייו. הוא בן לאב אפרו־אמריקאי ואם יהודייה, החל לשחות בתור ילד כיוון שהוריו חשבו שהבריכה תעזור לרסן את בעיות המשמעת שלו.

אבל זה לא עזר במיוחד. בתיכון הוא נכשל בלימודים וגם אובחן כסובל מתסמונת טורט.

לצד כל זאת, בבריכה הוא הצטיין, ובגיל 19 הפתיע במבחנים למשחקים האולימפיים. באולימפיאדת סידני הוא זכה במדליית הזהב ב־50 מטר בסגנון חופשי, ושנה לאחר מכן הוא הפך לספרינטר הטוב בעולם עם תארים ב־50 ו־100 חופשי באליפות העולם.

סמים, אלכוהול וקעקועים

אבל לאחר מכן ארווין נעלם. הוא הסתובב עם גיטרה בין דירות של חברים בניו יורק, עישן, שתה, התמכר לסמים ואלכוהול ואף מכר את מדליית הזהב שלו ב־ebay עבור 17 אלף דולר (את הכסף תרם לנפגעי הצונאמי בתאילנד). הוא נסע למזרח, לימד שחייה ביפן ולמד פילוסופיה של המזרח. הוא הפך לגיטריסט בלהקת רוק, לבודהיסט, ולבסוף שקע בדיכאון וניסה להתאבד בבליעת כדורים.

"החולשה שלי היא נקודת המוצא שלי", הוא מסביר. "הייתי צריך להתרסק כדי להבין מה אני צריך לשפר, ומשם להתקדם". במהלך ההרצאה הוא גם פונה לילדים ואומר: "כשאתה טוב, כולם מריעים לך. אבל כשאתה מפסיק לזכות, כולם נעלמים ואתה נשאר לבד. תהיו אנשים טובים, אל תהיו רק ספורטאים. כי יום אחד כל זה עלול להיעלם".

אחרי ניסיון ההתאבדות יצר קשר עם חברים שחיינים לשעבר, ונעתר להזמנה של אחד מהם ללמד בבית ספר אלטרנטיבי שמאמן ילדים שפוחדים ממים. החיצוניות שלו עמדה בניגוד לדימוי המאמן: רוקר רזה ומקועקע. אך עושה חיל בעבודתו עם הילדים.

הוא רואה קעקוע של הנסיך הקטן על ידי הימנית ואומר: "את מבינה — עולמם של הילדים רחב וצריך לתת להם אלטרנטיבות. לכל אחד הסתכלות אחרת על שחייה ועל החיים בכלל. בשחייה, בניגוד לענפי ספורט אחרים — אתה אף פעם לא על קרקע מוצקה ובטוחה".

בעצת חבר התחיל לכתוב ספר על הקריירה שלו, ובמהלך הכתיבה הבין שהוא היה רוצה סוף חדש לקריירה שלו. הוא חזר להתאמן תוך שהוא משלים את לימודיו האקדמיים בספרות אנגלית.

הקאמבק שלו התרחש במשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012, שם סיים חמישי ב־50 מטר חתירה. במשחקים האולימפיים בריו, בגיל 35, כבר זכה שוב במדליית בזהב שבה זכה בגיל 19 במשחה ה־50 חתירה, מה שהפך אותו למדליסט האולימפי המבוגר ביותר בשחייה.

הוא גם השחיין האפרו־אמריקאי הראשון בנבחרת אמריקאית. "הוא השחיין ששוחה בצורה הכי יעילה שראיתי אי פעם, וזה ככה מאז שהוא היה צעיר", אומר עליו מארש, מאמן־העל של הנבחרת הישראלית ומי היה אחד משלושת מאמניו של ארווין לאורך הקריירה שלו.

במהלך ההרצאה ארווין שואל את הילדים אם הם מגלחים את גופם, ואומר: "הגילוח זה לא עניין של הסרת שיער. זה יותר חזק מזה. אתה חייב להיות מחובר באופן ישיר אל המים. ללא הפרעות. להרגיש אותם דרך העור. להיות חד וחלק — כמו חרב שחוצה את המים".

למרות גובהו הוא מקפיד לדבר אל הילדים בגובה העיניים, והם בתמורה נועצים בו עיניים בהערצה. כשהוא קופץ למים ונשאר שם למשך שניות ארוכות — נעתקת נשמת הקהל עד שהוא מגיח בסופו של דבר בצד השני של הבריכה. אחת האמהות לידי אומרת: "זה כמו שאל הים יצא מהבריכה".