לרקוד עם כוכבים במיוזיקל "לה לה לנד"

אמה סטון וריאן גוסלינג צילום: איי פי

אז נכון, לצופים שלא כל כך מסתדרים עם הז'אנר, יכול להיות שהסרט החדש יהיה קצת יותר מדי. "לה לה לנד" פשוט מתפוצץ על המסך כבר בדקה הראשונה בצבעים עזים, עושה פירואטים, מרחף, מתגלגל, מסתובב, וכל זה כששירים מקוריים בוקעים מפי השחקנים. זה מצריך נטרול מהיר מאוד של הציניות שאיתה רובנו מגיעים לקולנוע, ובוודאי יהיו אנשים שהדבר יבוא להם פחות בקלות. מי שיסכים להתמסר, ייסחף פנימה בתוך רגעים ספורים, אם כי הנסיעה עצמה איננה חלקה לגמרי, ובזמן ששאזאל הוא במאי פנומן, ממש אשף, כתסריטאי הוא פחות מבריק. העלילה שכתב סובבת סביב סיפור האהבה של מיה (סטון) וסבסטיאן (גוסלינג), שני צעירים עם חלומות גדולים.

היא שואפת להיות שחקנית, ובינתיים מתגלגלת מאודישן מתסכל אחד למשנהו, והוא נגן ג'אז מרושש שרוצה לפתוח מועדון משלו כדי להחיות את המוזיקה הגוססת שהוא כל כך אוהב. אלו פחות או יותר כל האפיונים שמעניק שאזאל לדמויותיו, וזה לא באמת מספיק. העלילה עצמה גם היא לא מביאה שום דבר חדש למסך, ודי ברור לאן כל העניין מתקדם מהרגע הראשון. שאזאל בוחר בדימויים שחוקים למדי (מפקק תנועה המתאר את התקיעות בחיי הגיבורים, ועד שריפה במטבח כדי להדגיש לנו שהזוג נמצא במשבר), והסיכונים שהוא מציב בפניהם אינם דרמטיים במיוחד. נדמה שהסרט מתעקש להישאר רחוק כמה שיותר מהכאב האמיתי שנמצא בין השורות. ובכל זאת, שאזאל מחפה על הכל עם כמה מהסצנות המרהיבות ביותר של השנה, ועם לב ענק שפועם במרכז הסרט לכל אורכו כמו מטרונום. מחיאות כפיים סוערות מגיעות גם לשחקנים — סטון וגוסלינג מציפים בכריזמה את כל הבורות שהותיר להם התסריט, ומייצרים כמה מרגעי השיא בקריירה שלהם. סטון, למשל, מבצעת לקראת סוף הסרט שיר שלם מבלי להזיז אפילו שריר אחד, והעוצמה של הרגע הזה שוות ערך לכל נאמבר עמוס רקדנים ומצלמות מרחפות. אלו הדברים שהופכים את "לה לה לנד" לסרט על חלומות שהוא בעצם חלום בעצמו, וקשה שלא להתאהב בו.