אֲני מַציה

מאחורי הקוספליי עומדת השאיפה להתחפש ולהידמות ככל שניתן לדמות מצוירת ידועה (ביפן. הדמויות אינן מוכרות בישראל) כדי להביע את ההערצה ולשתף בה את הסביבה. הכנת התחפושת דורשת יצירתיות והשקעה רבה, לעתים של שבועות. המשתתפים מעצבים ויוצרים בעצמם את התחפושות, מתאפרים, צובעים את שערם או חובשים פאות ומשתתפים באחד ממאות מפגשי הקוספליי ברחבי יפן או סתם מסתובבים כך ברחוב.

"ביפן אוהבים לקצר מילים", מסביר דואיטס את מקור השם, "וקוספליי זה קיצור לקוסטיום, תחפושת, ופליי, משחק. זה התחיל בארה"ב, והגיע ליפן כנראה בשנות השמונים. היפנים לקחו את זה מאוד ברצינות".

ביפן יש כיום עולם תרבותי שלם סביב הקוספליי. ישנם אתרים מיוחדים שאליהם מעלים תמונות קוספליי, "כמו פייסבוק לקוספליי". לכל משתתף יש שם קוספליי, ויש ספרים שמסבירים איך להכין תחפושת ואקססוריז, איך לצלם את התמונות הכי טובות וכו'. דואיטס מספר שקוספליי הוא דבר כה גדול ביפן עד שישנם צלמים מיוחדים לתחום ו"המון סטודיות לצילום המיועדים אך ורק לקוספליי. בטוקיו עצמה יש מאות כאלה, ובהם 'חדרי נושא' כך שלדוגמה חדר אחד נראה כמו בית קפה, אחר כמו מפעל ואחר כמו טירה".

צילומים מתוך התערוכה בחיפה. "קוספליי זה כמו לקרוא ספר. הוא פותח לאנשים את הראש ועוזר להם להיות עצמם" צילום: קילט דואיטס

להעריץ את המעריץ

חלק מהקוספליים (דואיטס משתמש במילה קוספליי כדי לתאר גם את התרבות וגם את המשתתפים) הפכו להיות מפורסמים עד כדי כך שיש להם מועדון מעריצים ואנשים משלמים כדי לצלמם. כ־90% מהמשתתפים הם נשים. רוב צלמי הקוספליי, לעומת זאת, הם גברים.

מה מושך אותך בקוספליי?

"העובדה שהם לוקחים משהו שטוח והופכים אותו לתלת־ממדי וחי. הם הופכים להיות הדבר עצמו".

אולי זאת צורה של בריחה מחיים תחת משטר קשוח?

"אנשים חושבים שאין חופש ביפן, אבל זה לא נכון. בשבילך זו חברה קשה כי אתה רגיל לישראל ובישראל אוהבים להתווכח ולמרוד, אבל החברה היפנית שונה. קוספליי זה יותר כמו לקרוא ספר, זו אולי בריחה אבל בריחה שמחה, אתה מתחיל להבין אנשים טוב יותר, אתה מגלה יותר אמפתיה ומפתח זהות. אני חושב שהקוספליי פותח לאנשים את הראש, עוזר להם להיות עצמם".

דואיטס הוא הולנדי שגר בשיבויה שבמרכז טוקיו, מסתובב בה עם אופניו ומתעד.

צילום: קילט דואיטס

היום שבו רעדה האדמה

ליפן עבר ב־1982 בעקבות אשתו היפנית. בשנים הראשונות שם עבד כמורה לאנגלית והקים בית ספר משלו שהפך לרשת ללימודי אנגלית "עם מחזור של מיליון דולר". בסוף 1994 סגר אותה.

ממש רגע אחר כך אירע דבר ששינה את תפיסתו. בינואר 1995 התרחשה באיזורו רעידת אדמה ענקית שגבתה חיים של אלפים. דואיטס, שרצה לעשות משהו, פרסם מודעה בעיתוני הולנד שבה ביקש לדווח מאזור האסון. כלי תקשורת פנו אליו וכך הוא הפך לעיתונאי.

אחרי שהפך לאיש של ההולנדים ביפן והקים סוכנות צילום קטנה, החל לצלם אופנת רחוב יפנית, תחביב שהפך לעבודה, כשבתחילת שנות האלפיים הקים את אחד מבלוגי האופנה הראשונים בעולם, ובוודאי את בלוג אופנת הרחוב היפנית הראשון בעולם באנגלית (japanesestreets.com).

צילום: קילט דואיטס

"רציתי למצוא דרך נוספת להראות לעולם את יפן האמיתית", הוא מסביר, "יש המון סטריאוטיפים על יפנים: שאין להם חוש הומור, שהם תמיד מסתובבים עם מצלמה, שהם מעתיקים הכל. חשבתי מה כעיתונאי אני יכול לעשות כדי לשבור את הסטריאוטיפים האלה. אז החלטתי להראות את אופנת הרחוב היפנית".

צילום: קילט דואיטס