עצר את העיר

בשעות הצהריים המנומנמות של יום ראשון, בשבוע האחרון של אוקטובר, הגיחה מכונית ואן כחולה לצומת הרחובות ווייט וסנטר בדרום מנהטן, בין צ'יינהטאון לטרייבקה, מול הכניסה לבית הסוהר המפורסם "קומפלקס הכליאה של מנהטן". הדלתות האחוריות של הוואן נפתחו, ושני בחורים בסווטשרטים פרקו את המטען שלהם במהירות, השאירו אותו באמצע הצומת ונמלטו. זה היה כלוב מתכת שחור, בגודל מטר על מטר ובגובה כפול, ובתוכו אדם לבוש חליפת אסיר כתומה וכבול באזיקים. האיש — לך שפורר (Szporer), אמן מיצג, מוזיקאי ופעיל שכונות מברוקלין — עמד בכלוב בלי להוציא מילה מהפה במשך כשעה, בעוד המכוניות הנוסעות עוקפות את הכלוב, עד שהשוטרים שאבטחו את מתקן הכליאה העבירו אותו למדרכה וניסרו את הסורגים. מיד אחרי שהוציאו את שפורר מהכלוב הם הכניסו אותו לניידת ולקחו אותו למעצר. בידיו מצאו פתק: "זהו מיצג אמנותי, אין לי דבר אישי נגדכם, אבל השיטה חייבת להשתנות, אני לא מדבר ללא נוכחות של עורך דיני".

מספר האסירים (כולל העצורים לתקופה) בארצות הברית הוא הגדול בעולם: בין 2 ל־2.5 מיליון בני אדם בכל אחת מהשנים האחרונות, וכך גם שיעור האזרחים הכלואים — 735 בני אדם מכל 100 אלף, פי כמה מבאירופה, ויותר מהשיעור גם במדינות כגון רוסיה, סעודיה ודרום אפריקה. זו השיטה שביקש שפורר לשנות.

"במשך שנים הסוגיה הזאת הציקה לי מאוד: מספר האנשים שיושבים בכלא בארצות הברית על עבירות קטנות ולא אלימות הוא עצום, ורציתי להעביר את הרעיון שהכליאה שלהם בתוך כלובים לא עומדת לפתור שום דבר", אומר שפורר בראיון ל"כלכליסט".

עוצרים בייחוד שחורים

ממדי הכליאה בארצות הברית נובעים מכמה תופעות מקבילות. בין השאר אפשר לציין את המלחמה המתמשכת בסחר בסמים שגרמה למדיניות ענישה נוקשה; את הפרטת בתי הכלא, שהובילה לכך שחברות פרטיות המפעילות מתקני כליאה לוחצות להגדיל את מספר הכלואים כדי להרוויח עוד כסף; את מספרם הגדול של הומלסים או פגועי נפש ששוחררו ממוסדות בלי תוכניות קליטה מסודרות בקהילה; ואת חוקי הנשק הרכים.

שפורר בכלא שמול הכלא. "המטרה היתה לשים לאנשים את הדברים מול הפנים, באמצע הרחוב, להכריח אותם לחשוב על זה" צילום: THE CAGE PROJECT

אבל שפורר מעדיף לדבר על סיבות אחרות. "במשך מאות שנים היתה נהוגה בארצות הברית עבדות של שחורים, ושלוש שנים לאחר השחרור שלהם, 70% מהאנשים בבתי הכלא היו שחורים — זה היה מעין המשך של העבדות בדרכים אחרות, או סוג של תגובת נגד לשחרור", הוא טוען. לדבריו, גם היום מדיניות הטיפול הנוקשה בפשיעה היא פעמים רבות כסות למדיניות של התנכלות משטרתית לשכונות ולקהיליות מסוימות, בייחוד של שחורים ומיעוטים אחרים. "כשביליתי בתא המעצר אחרי המיצג ראיתי איך מביאים לשם נערים שחורים מהארלם שנעצרו על שטויות. המערכת ממש מאמנת אותם להפוך לפושעים".

כך לא פותרים בעיות

המיצג של שפורר הסתיים במעצר של 24 שעות ללא כתב אישום ("נראה שהם לא כל כך ידעו מה לעשות איתי") וזכה לסיקור תקשורתי בעיתונים ובבלוגים, אבל בסרטון שמתעד אותו ביוטיוב, "The Cage Project" (bit.ly/1HVqPcg), צפו עד השבוע רק כמה אלפי אנשים. מי שכן הגיע אליו התקשה להפסיק לצפות בו: הדינמיקה של ההתרחשות, הכוח הוויזואלי, היפוך התפקידים (כדי להשיב את הסדר הציבורי על כנו השוטרים צריכים לשחרר אדם מכלא שנכנס אליו מרצונו, ולא להפך) גורמים לצפיות חוזרות ששולחות את הצופים לחקור קצת בעצמם.

"רק 25% מהאסירים נכלאו על פשיעה אלימה, אבל רוב הציבור עדיין רואה בכולם אנשים רעים שצריך להרחיק מהחברה ולא כאלה שזקוקים לעזרה", אומר שפורר. "זו הדרך הקלה שבעצם לא פותרת כלום — במקום למקד משאבים בגורמים לפשיעה, בגזענות שמובנת בשיטה ובאנשים האלימים באמת, פשוט מכניסים את כולם לכלא כדי שנוכל לשים עליהם תווית של רוע ולשכוח מכל הסיפור. המטרה שלי היתה לשים את זה לאנשים מול הפנים, באמצע הרחוב, להכריח אותם לחשוב על זה. אפילו השוטרים שעצרו אותי התייחסו אליי בכבוד ואמרו שהם מבינים למה אני עושה את זה".