שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

הבנות של לילי

המפגש הנדיר בין שלוש הדיוות הגדולות של עולם האמנות הישראלי במלון אלמא מספק הצצה מרתקת ליחסי הכוחות בין אמן לפטרון בעידן החדש

רעות ברנע 09:1511.03.15
בחלל מלון היוקרה ומרכז האמנויות החדש אלמא, שקם על חורבות בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב, נוצרה לציבור הזדמנות נדירה יחסית לפגוש ביצירות של שלוש הדיוות הגדולות של האמנות הישראלית יחד - סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס ועילית אזולאי. כל אחת מהשלוש מציגה עבודות שונות שמפארות את החלל הציבורי, אבל כולן חולקות ממד משותף אחד - הטיפוח, הליווי והתמיכה של לילי אלשטיין.

 

אלשטיין, אלמנתו של יואל אלשטיין ממשפחת מייסדי חברת טבע, תרמה את מלוא הכסף להקמת המלון בעלות מוערכת של 350 מיליון שקל. כל חייה היא תומכת בפרויקטים של תרבות ואמנות, ועל הבייבי הנוכחי היא עובדת כבר קרוב לעשר שנים. במהלך היצירה תמכה אלשטיין כלכלית בשלוש האמניות עד לפרט האחרון: מקניית ציוד ועד תשלום עבור מוניות.

 

התמיכה הזו, החריגה יחסית בנוף הישראלי, מעלה מחשבות על פטרונות האמנות החדשה - האם אלשטיין ואנשים מסוגה הם בעצם האופציה היחידה של אמנים כיום להפיק וליצור כרצונם? האם רק בזכות הגב הכלכלי האיתן שהיא מספקת, שלוש אמניות בסדר גודל כזה יכולות להיפגש תחת קורת גג אחת? אלשטיין עצמה טוענת כי היא לא מהווה תחליף למוזיאונים ולגלריות. "המקום הזה נולד מתוך ההכרה שלאמנים ישראלים רבים אין מקום ראוי להציג את אמנותם, ועל כן הרעיון הוא מרכז אמנות הנותן כבוד בראש ובראשונה לאמן ולעבודתו".

 

"צמאון", סיגלית לנדאו "צמאון", סיגלית לנדאו צילום: איתי סיקולסקי, יהודית ספורטס, עילית אזואלי

 

תתמכי בכל פרויקט שיוצע לך על ידי אמן מוערך?

"ההחלטה לתמוך באמן כזה או אחר נעשית לאחר דיון בוועדה אמנותית שאני עומדת בראשה, ולימוד לגופו של כל אמן ויצירתו".

 

פיסול בשיש, למשל, היה תמיד בגדר חלום עבור סיגלית לנדאו, מהאמניות הישראליות הבולטות היום בארץ ובעולם.

 

ב־2005, כאשר לנדאו הדריכה סיור בתערוכת היחיד שלה בביתן הלנה רובינשטיין, היא פגשה את אלשטיין לראשונה. "באותו סיור 'הספדתי' את הרעיון של עבודה בשיש", מספרת לנדאו, "ולילי זכרה את זה. אחרי שנים היא אמרה לי 'בואי, נעשה את זה כמו שצריך'".

 

ה"כמו שצריך" הזה הוא היום פסל שיש ענק שנקרא "צמאון", שמוצב בפטיו מקורה בחלל הכניסה לאלמא. את תהליך היצירה ליוותה אלשטיין במובן הכי פיזי שיכול להיות. "היא לא החזיקה לי את היד כשפיסלתי, אבל היא היתה שם לאורך כל הדרך", אומרת לנדאו, "במשך תשעה חודשים היא הצטרפה אליי לנסיעות הלוך וחזור לאיטליה לבחור את שני גושי השיש".

 

אז היא פיקחה על העבודה שלך?

"היא לא התפרצה לדלת סגורה. אני הזמנתי אותה. אני אמנית שחולקת, פותחת ונעזרת".

 

מתוך "איפכא מסתברא", עילית אזולאי מתוך "איפכא מסתברא", עילית אזולאי צילום: איתי סיקולסקי, יהודית ספורטס, עילית אזואלי

 

קצת יותר צנוע

 

לנדאו מציגה במתחם שתי עבודות נוספות: פסל הברונזה "ניצבת על אבטיח", שמוצב בבריכה קטנה שנבנתה לכבודו; ו"שמלת כלה", סדרה של שמונה הדפסי צבע שיצרה עם יותם פרום. השמלה היא העתק מדויק של שמלתה של חנה רובינא מ"הדיבוק", שאותה השקיעה לנדאו בים המלח למשך קיץ שלם ותיעדה את הפיכתה לנציב מלח. "סיפרתי ללילי מה אני רוצה לעשות והיא אפשרה את זה", מספרת לנדאו, "היה צריך לממן את ציוד הצלילה והצילום, את המומחים, את התהליך כולו שעברנו בתוך המים".

 

היה תקציב קבוע, כמו במוזיאונים?

"זה תלוי פרויקט. אם הפרויקט בים המלח היה עולה כפול, אני לא יודעת אם לילי היתה עושה את זה, אבל היא שמה את הארנק איפה שהפה שלה נמצא. אלה עבודות שימשיכו לשרת את האמנות הישראלית בעתיד, והיא יודעת זאת. ההשקעה באמנות הישראלית חשובה לה".

 

עבודות כאלה היו נוצרות בלי תמיכה?

"סביר להניח שלא. גלריות ומוזיאונים משקיעים בדברים כאלה לעתים, אבל לי זה עוד לא קרה. כאן לא צריך לעבור ועדות וישיבות ולראות פרצוף שאומר 'אין מה לעשות, זה מה יש'. חשוב לציין שכסף לא מספיק - צריך לדעת טוב מאוד מה עושים ולמה עושים, לכן זה לא נפוץ, בטח לא בארץ. לי אין עוד לילי".

 

"לילי היתה הראשונה שרכשה עבודה שלי ב־2004", מספרת אזולאי, צלמת ישראלית מהפעילות כיום בארץ ובעולם. "זו היתה הכרזת תמיכה רצינית כי מאז היא עקבה אחריי, הגיעה לכל תערוכה ושמרה על קשר. ביום שהיא רכשה את האחוזה בזכרון יעקב היא הציעה לי לצלם את המקום. זה קרה בדיוק כשהתחלתי להתעניין בבניינים שמועדים להריסה ולשימור, ואמרתי לה שמעניין אותי לצלם בתוך החלל בזמן השיפוצים. במשך שמונה שנים הגעתי אחת לחודשיים, וצילמתי חלקים קטנים של קירות שמתפשטים ומתלבשים מחדש".

 

מימין יהודית סספורטס, עילית אזולאי, לילי אלשטיין וסיגלית לנדאו מימין יהודית סספורטס, עילית אזולאי, לילי אלשטיין וסיגלית לנדאו צילום: אלעד גרשגורן

 

התוצאה היא סדרת עבודות קולאז' בשם "איפכא מסתברא", שתיים מהן מוצגות במרכז, לצד עבודה נוספת במסעדה. "צריך אנשים כמו לילי", אומרת אזולאי. "בפרויקט הספציפי הזה הייתי קצת יותר צנועה, ואם לילי לא היתה שולחת לי מונית שתאסוף אותי בכל פעם לצילומים, הייתי לוקחת אוטובוס ומגיעה. אבל יש פרויקטים אחרים שאם האספן לא היה קונה מבעוד מועד לא הייתי מצליחה לעשות".

 

לא המקום הטבעי

 

פרט לאמנות עכשווית מרהיבה בחללים הציבוריים, אלמא כולל גם אולם קונצרטים עם עוגב יחיד במינו בארץ, שלוש גלריות בשטח כולל של 750 מ"ר שיציגו תערוכות מתחלפות, ובעתיד גם ייערכו בו תוכניות רזידנסי לאוצרים ואמנים. אבל אלמא, אסור לשכוח, הוא בראש ובראשונה מלון יוקרה, ולילה בו עולה 1,350–1,950 שקל (כולל ארוחת בוקר). זה לא בדיוק המקום הטבעי לאמניות בסדר גודל של לנדאו, סספורטס ואזולאי.

 

לא מפריע לכן להציג בבית מלון?

לנדאו: "הייתי צריכה ללמוד קצת את הנושא, והבנתי שיש צורך כלכלי שהמרכז הזה יישאר מלון".

 

"זה מודל עסקי שיאפשר לו להיות בלתי תלוי", אומרת סספורטס, אמנית רב־תחומית שחיה במקביל בישראל ובגרמניה. היא מציגה באלמא חלק מהמיצב "שומרי הסף" שהציגה בביאנלה בוונציה ב־2007, לצד שני רישומים מהתערוכה "שבעה חורפים" ושתי עבודות מסדרת רישומי הגינות שלה.

 

"יש היום בעולם מודלים של אנשים פרטיים שמציגים את האוספים שלהם במטרה להשתלב במרחב התרבותי, ושאלת מיליון הדולר היא איך שומרים על דבר כזה מספיק מאוורר, לא כוחני. לילי היא אדם שלא רק צורך תרבות, אלא גם מתעניין במה שקורה מאחורי הקלעים - בתנאים להיווצרות העבודות, באמנים, ברוכשים. יש לאמנים סוגי שיח שונים עם אנשי ממון וממסד, ובמקרה של לילי, הרצון שלה להיות מוקפת באיכות הוא לא רק בעורקיה - הוא בנשמתה".

 

ויש למקום כזה סיכוי להפוך לאלטרנטיבה ראויה למוזיאונים וגלריות?

אזולאי: "אם יהיה אוצר שיבנה תוכניות שוות ערך לתוכניות של מוזיאונים, לאלמא יש פוטנציאל להיות חלל אמנות בועט ומרתק, שאנשים יגיעו אליו מתל אביב באופן קבוע".

 

"האתגר הוא לראות איך לילי תצליח להעביר את מה שהתרחש בביתה למקום ציבורי", אומרת סספורטס. "אני מקווה שהמקום ימגנט סביבו רשת איכותית של יוצרים, שהבסיס שלה הוא הקשר האישי עם לילי. צריך לתת למקום את הזמן, וזמן זה אחד המצרכים הנדירים במחוזותינו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x