חיקוי לא מוצלח

פחות מחודש חלף מאז שיצא לאקרנים "התיאוריה של הכל", והנה שוב נוחתת עלינו המשוואה הריבועית הפשוטה, שכל תלמיד בכיתה ו' יודע כי כל מטרתה היא לשחק אותה בענק בעונת הפרסים שמתחילה ממש עכשיו.

האיקס הנעלם ב"משחק החיקוי" החדש על חייו ופועלו של אלן טיורינג, כמו גם ב"התיאוריה של הכל" על סטיבן הוקינג, הוא התחושה המרגיזה שמרוב ניסיונות למזוג בפעם האלף את אותו תה בריטי מעונב וקסום - הטעם שנשאר בפה מזכיר בעיקר קפה דלוח וקר בדיינר נטוש באיידהו.

מורשת עמומה

כמו רוב הסרטים בז'אנר, גם כאן הבימוי מוקפד ואף סוחף, וצוות השחקנים המשניים מצחיק ואולי גם יגרום לכם לדמוע מהכישרון המתפרץ של הבוגרים החדשים מהאקדמיה למשחק. אבל בניגוד לאחיו בשושלת, "משחק החיקוי" מצליח להכעיס לא מעט.

בנדיקט קמברבאץ' ב"משחק החיקוי". הבריטי שאמריקה הכי אוהבת צילום: Jack English

הסרט, בבימויו של מורטן טילדום הנורבגי, מקדם במקביל שלוש תקופות בחייו של טיורינג: שנות השלושים של המאה שעברה, שבהן גילה עד כמה הוא יותר חכם מחבריו ועד כמה שונות ההעדפות המיניות שלו משלהם; עשר שנים אחר כך, כשטיורינג הוא גיבור האומה שמפצח את קוד ההצפנה של הגרמנים ועוזר לבעלות הברית לנצח במלחמה; ופחות מעשר שנים לאחר מכן, כשהמדען מוצא את עצמו רדוף ומושפל בשל החטא הנורא - הומוסקסואליות.

בשלב זה, לצד טיורינג, קורס גם הסרט על חייו. הוא אמנם מצליח להעביר את הרדיפה החולנית אחרי הקהילה הלא כל כך גאה בבריטניה המולטי־שמרנית ואכזרית של שנות החמישים. מהבחינה הזאת יפה לראות עד כמה התקדמה האנושות בכל מה שקשור ליחסה להעדפותיו של האדם. וממש בשל כך חבל שבמקום לחגוג עם טיורינג את האהבה שהוא היה חייב להסתיר, העדיפו יוצרי הסרט להשאיר אותה מרומזת בלבד, ולא בסצנות אינטימיות של ממש. נראה שהם הסיקו שיש גבול לליברליות שחברי האקדמיה מסוגלים להכיל. העמימות הזאת משאירה תחושה לא נוחה לגבי המורשת של טיורינג, שהסרט כביכול מנסה לתקן, אך למעשה מעצים.

משחק וירטואוזי

מה שמשאיר אותנו עם בנדיקט קמברבאץ', שמגלם את טיורינג ומתייצב בדילוגים עליזים במשבצת המאוד משתלמת של הבריטי שאמריקה הכי אוהבת. ובאמת צריך להיות כסיל מוחלט כדי לא להתפעל מהווירטואוזיות של קמברבאץ', שגם כאן מצליח לרגש למרות תסריט בינוני. ועדיין, אני מעדיף את הקמברבאץ' שלי בתור גאון אנגלי אחר שנאלץ להישאר בארון שלו ברחוב בייקר.