שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

ביקורת ספר: "תל אביב נואר" בעריכת אתגר קרת ואסף גברון

הציפיות מ"תל אביב נואר" גבוהות למדי. מרבית הסיפורים בקובץ נצמדים לריאליזם יומיומי, ואלו שלא הם דווקא יוצאי הדופן והמעניינים יותר, אך לא תמיד המוצלחים

מיכל פלד פליישר 14:5320.08.14

14 סיפורים קצרים על הצד האפל של עיר האורות.

 

קהל היעד: עם זיקה לעיר או לספרות עברית צעירה.

 

דבר המבקרת: האנתולוגיות אינן צורה ספרותית שחביבה על קהל המו"לים בישראל, אולי מפאת המחסור ב"שם" שיקדם את המכירות. "תל אביב נואר" שונה מהבחינה הזאת, משתי סיבות: הראשונה היא שהספר הוא חלק מסדרת אנתולוגיות עולמית, ויוצא במקביל לעמיתו האיראני ("טהרן נואר"); והשנייה היא שעל העריכה חתומים לא אחד אלא שניים ממי שהם לדעתי מבכירי הסופרים בישראל כיום, וודאי מהמעניינים שבהם - אתגר קרת ואסף גברון.

 

הספר "תל אביב נואר". טוב ויפה ונחמד הספר "תל אביב נואר". טוב ויפה ונחמד

 

משתי סיבות אלו, הציפיות מ"תל אביב נואר" גבוהות למדי. למרות מיעוטן, מדי פעם מצליחה להתפרסם בישראל אנתולוגיה שנחשבת פורצת דרך - "הסיפור החדש" בעריכת חיים פסח, למשל, שיצאה ב־1995, חשפה לעולם את "הסופרים הצעירים", כינוי שבני החבורה ההיא נושאים עמם גם היום, עמוק בשנות ה־40 וה־50 שלהם. הייתי שמחה אם "תל אביב נואר" היתה מפגן כזה של קולות חדשים ומרעננים, וניכר שהעורכים אכן התכוונו לכך: לא כל הכותבים פרסמו ספרים או שחלקם פרסמו רק ספר אחד, אך חלקם, כמו גדי טאוב, כבר הופיעו באנתולוגיה ההיא ב־1995.

 

הבחירה להתחיל את האנתולוגיה עם הסיפור המצוין של טאוב ("מסכת שינה", שחוזר לעולמות האהובים עליו של נערות ליווי וסרסורים) ולסיים אותו בסיפורים של העורכים ("אלרגיות" הסופר־קרתי ו"סנטר" המעניין של גברון) מהווה מעין מסגרת, שבעצם מכתיבה את גבולות ההתפרעות. הסופרים הצעירים שבתווך משחקים על אותו מגרש שהכתיבו להם "המבוגרים האחראים", ונדמה שהם יכולים לבחור רק באיזה קצה שלו להתמקם. מרבית הסיפורים בקובץ נצמדים לריאליזם יומיומי, ואלו שלא הם דווקא יוצאי הדופן והמעניינים יותר, אך לא תמיד המוצלחים (כמו "מוות בפיג'מה" של אלכס אפשטיין). אז ג'וליה פרמנטו עושה שוב ב"מי ילד טוב!" את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בעברית (פורנו ספרותי קשוח), "תל כביר" הוא סיפור נהדר של שמעון אדף, ו"נשים" של מתן חרמוני נראה כמו טיוטה לספרו האחרון, "ארבע ארצות". וזה טוב ויפה ונחמד — אבל למרבה הצער לא פורץ דרך או מעניין באופן מיוחד.

 

שורה תחתונה: ספר לא רע אם לא באים עם ציפיות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x