$
מוסף באזז אפריל 2011

מודל לחיים

מהאלכימאי שמייצר יינות מבריקים בגראז' הביתי ועד המשפחה שהפכה את היינות שלה לאמירה חברתית: כלכליסט מציג ארבעה מיקבי הבוטיק שמייצרים את היינות הטובים ביותר בישראל - ובדרך מנסים להכניס קצת מהנאת האטיות "למדינה שאין בה טיפת סבלנות"

גלי וולוצקי 10:1706.04.11

יקבי הבוטיק בישראל, מושג מעורפל המאגד בתוכו כ־280 יקבים בגדלים שונים, הם שחקנים חדשים למדי בענף היין הישראלי. מרבית יקבי הבוטיק הוקמו בעשור האחרון, ולמרות היתרון המספרי הבולט שלהם לעומת היקבים המסחריים הגדולים (כעשרה יקבים בסך הכל) הם אחראים רק לכ־10% מצריכת היין בישראל.

 

אפילו ההגדרה של יקב בוטיק אינה מוסדרת בארץ: נהוג שנפח הייצור מגיע עד 100 אלף בקבוקים בשנה ליקב קטן, ועד 500 אלף ליקב בוטיק גדול.

 

אבל יקבי הבוטיק הם גם סמל סטטוס - גם לשותי היין, שההיכרות עם האנשים שמאחורי היקבים והבקיאות בסדרות השונות שלהם מאפשרת להם להציג פרסונה וינופילית משכנעת; גם עבור היקבים הגדולים, שרוכשים אותם כסוג של ליין בוטיק; וגם עבור לא מעט אנשי עסקים שמשקיעים ביקב - או, אם הם באמת עשירים, אפילו פותחים אחד בעצמם.

אלו מגלים לעתים קרובות שיקב בוטיק הוא עסק שקשה מאוד להרוויח ממנו: ההשקעה בהקמת היקב היא עצומה, מיליוני שקלים, והחזר ההשקעה המקובל נמשך זמן רב - בדרך כלל בין שבע לתשע שנים.

 

ייתכן שזוהי הסיבה לכך שלא קשה למצוא סיפורים מרתקים מאחורי יקבי הבוטיק הישראליים. האנשים המפעילים את התעשייה הזאת לא רוצים לעשות אקזיט וללכת הביתה, אלא נדבקו בחיידק רומנטי - אנשים שחולמים על עולם אחר, שבו לעבודה שאתה עושה היום יהיו תוצאות רק בעוד שנה או שנתיים; אנשים שמחפשים את האפשרות לבנות בישראל מציאות של חיים אטיים ואנינים יותר, של תשומת לב להנאות, ושל אהבה לאדמה ולמה שהיא נותנת.

 

יקב לוינסון

 

"שאלו, איפה תכין יין? אמרתי, בגראז' של אבא"

 

נראה שרק טעות קוסמית מצערת הובילה לכך שעידו לוינסון (32) ייוולד למשפחה הוד־השרונית בישראל ולא למשפחת כורמים בפיאמונטה או בבורגון. היינן הנמרץ של יקבי רקנאטי, שהקים לפני חמש שנים יקב גראז' בבית המשפחה, ידע שהוא רוצה לעסוק ביין מרגע שעמד על דעתו, דקה אחרי שסיים את שירותו הצבאי ונסע לטייל בעולם.

 

 

עידו לוינסון (מימין) עם אביו אמנון ביקב שבגראז': "אני עובד שעות מטורפות: בשבת, כשכולם נחים, אני מתסיס ענבים; בספטמבר, ב־40 מעלות בצל, אני בכרם עם החרקים" עידו לוינסון (מימין) עם אביו אמנון ביקב שבגראז': "אני עובד שעות מטורפות: בשבת, כשכולם נחים, אני מתסיס ענבים; בספטמבר, ב־40 מעלות בצל, אני בכרם עם החרקים" צילום: עמית שעל

 

הטיול בעולם, במקרה של לוינסון, לא כלל היזרקות בחוף גואה, אלא דווקא לימודי ייננות באוניברסיטה של מילאנו. "הגעתי למילאנו בלי לדעת מילה באיטלקית, אבל איכשהו הצלחתי ללמוד שם ארבע שנים ולסיים את התואר", הוא מספר. "בשנה האחרונה ללימודים המרצה שלי שאל אותי איפה אני רוצה לעשות התמחות. שאלתי אם אני יכול לבחור בכל יקב. הוא אמר שכן. שאלתי: 'אפילו סאסיקאיה?'. הוא ענה שכן".

 

יקב סאסיקאיה (Sassicaia) הטוסקני, שם התמחה, נחשב בעיני רבים ליקב הטוב ביותר באיטליה ולמשאת נפשם של תלמידי ייננות. הוא סגור למבקרים ומקבל רק סטאז'ר אחד, פעם בכמה שנים. הוא מייצר יינות בסגנון הצרפתי מענבי קברנה ומרלו, ונמצא בבעלות אצילות איטלקית אמיתית.

 

בגיל 26 לוינסון כבר קיבל משימה שנראית גדולה גם על ייננים מנוסים ממנו: הקמת יקב חדש בדרום עמק הרון בצרפת. "כולם חשבו שאני איטלקי", מספר לוינסון. "היה לא פשוט. עבדתי עם פועלים כפריים ותיקים, היה לי קשה להבין את השפה, לא תקשרנו כל כך טוב. אבל היתה לי שנה להתרגל לפני שייצרנו יין". שם גם התאהב לוינסון בענבי סירה וקריניאן, הזנים האהובים עליו עד היום.

 

אחרי שנתיים בצרפת ועצירה קצרה בקודקוד השלישי של עולם היין, אוסטרליה, חזר לוינסון לארץ. "שאלו אותי אם השתגעתי, ומה אני הולך לחפש בחור כמו ישראל. אמרתי שאני רוצה לעשות יין עם המשפחה שלי, עם אבא שלי, בדיוק כמו שהם עושים. שאלו אותי: 'אבל איפה תעשה יין עם אבא שלך?'. עניתי: 'דאן לה גראז' דה פאפא - במחסן של אבא שלי'. וזה שם המותג שלנו עד עצם היום הזה, גראז' דה פאפא".

 

לוינסון שב לארץ כשהוא מחויב למשרה כפולה: הוא נשכר לעבודה כיינן ביקב רקנאטי, ובמקביל הקים את היקב במחסן בית המשפחה בהוד השרון, בברכת משפחת רקנאטי. הוא משכים לעבודתו ברקנאטי בחמש בבוקר כדי לבקר בכרמים, עובד כל היום ביקב, ובשעות הערב מתפנה ליקב המשפחתי. בין לבין הוא מצליח לדחוס גם עיסוק נוסף כמורה בקורסים לייצור יין במכללות באריאל וברמת גן. מבחינתו הוא חי את החלום, ולא מפריע לו שהוא עובד מהנץ החמה ועד שעות הלילה המאוחרות.

 

כשאני שואלת למה לו כל הכאב ראש הזה ואם הוא מקווה להתעשר מהיקב המשפחתי הוא מגיב בשאט נפש. "זה יהיה חילול הקודש", הוא מזדעזע. "חלילה שאעשה את זה בשביל הכסף. זה לעולם לא יקרה. אני עובד שעות מטורפות: בשבת, כשכולם נחים, אני מתסיס את הענבים ביקב המשפחתי; בקיץ, כשכולם בחופש, אני עובד; בספטמבר אני בכרמים עם החרקים ב־40 מעלות בצל. אם הייתי הייטקיסט הייתי מרוויח פי שניים עבור חצי משעות העבודה שלי, אבל נדבקתי בחיידק, זה סיפור אבוד".

 

את היקב המשפחתי הוא מנהל עם אביו אמנון, מהנדס בגמלאות שממונה על ניהול היקב ועל תחזוקת המכשור. "כך עושים יין בכל העולם", הוא אומר. "זה גם החלום שלו, ואנחנו מסתדרים עם זה מצוין. לזה שהיקב בתוך הבית יש גם יתרונות: הוא קם באמצע הלילה לבדוק את הענבים". בתחילת הדרך, הוא מספר, היקב היה פתוח למבקרים, אבל "כיום היקב פתוח רק לביקורים של אנשי מקצוע ובתיאום מראש. בכל זאת, זה הבית של ההורים שלי".

 

אתה חי בשני קצוות: ברקנאטי אתה מייצר יין במיליון בקבוקים בשנה, ובגראז' דה פאפא אתה מייצר 6,000 בקבוקים בשנה.

"אלו שני עולמות מאוד שונים, אבל הם משלימים זה את זה. ברקנאטי היקב כשר, ואסור לי לגעת בשום דבר. ביקב של המשפחה אני זה שמנקה את הרצפה ואני זה ששוטף את המשאבה של היין. אני אוהב את זה שברקנאטי אני מייצר גם יינות שאפשר לשתות בבית בלי להוציא הרבה כסף, ואני גם אוהב את זה שביקב המשפחתי אני מייצר יינות לבורגוניסטים (אוהדי יינות צרפתיים מאזור בורגון, שהם יינות צרפתיים אלגנטיים). רקנאטי הוא הדרך שלי להגיע לקהל הרחב, היקב המשפחתי הוא המעבדה קטנה שלי. אני לא הולך לגדול, זה לא יהיה אקזיט".

 

פרגון למתחרים: "אני מאוד אוהב את יקב מרגלית, במיוחד את הכרם הבלתי מושקה שלהם בכדיתא. אני אוהב את הגישה שלהם ליין, את האבולוציה של היקב. אני חושב שהם ייננים חושבים. אני מעריך מאוד את העבודה של ערן פיק, היינן של יקב צרעה. הוא יינן חוקר, כזה שלא מפסיק לשאול שאלות. היינות שלו מצוינים והם בהתפתחות אדירה".

 

דבר המומחה, חיים גן: היקב הכי אישי בישראל

 

ביקב הזעיר שלו מפיק לוינסון יינות בעלי אמירה, בכמות מוגבלת ולמביני עניין. היקב מייצר רק שני סוגי יינות: לבן מענבי שרדונה, ואדום שהוא בלנד משתנה, המתבסס תמיד על מרלו.

 

מומלץ לשולחן החג: לוינסון שרדונה גראז' דה פאפא. זהו יין לבן לא אופייני בנוף הישראלי: שרדונה מינרלי, רענן, פריך וחמצמץ - שונה מאוד מהשרדונה הישראלי הטיפוסי.

 

הכותב הוא מדריך יין באיש הענבים, המרכז ללימודי יינות

 

יקב אבידן

 

"החלום שלי הוא יקב לדורות"

 

כשהעסק המשפחתי הוא יקב, אזי החופשות המשפחתיות הופכות להיות טיולי יקבים באירופה, והשיחה בארוחת שבת מתרכזת בהחלטות על תמהיל זני הענבים בבלנד השנתי, או במדיניות התמחור של היקב.

 

יקב אבידן נחשב בתעשיית היין פרויקט של שלמה אבידן, סמנכ"ל תפעול בבנק דיסקונט. אבל כמו בהרבה סיפורים אחרים, כדי לשמוע את הסיפור האמיתי צריך לחפש את האשה - ובמקרה הזה יותר מאשה אחת: צינה אבידן, רעייתו של שלמה ומעצבת פנים בהכשרתה, היא ייננית היקב; שירה, בתם הבכורה (מתוך שלוש) של הזוג, היא מנהלת השיווק בו.

 

צינה אבידן (במרכז, עם שלמה ושירה): "שלמה הוא סמנכ"ל בבנק דיסקונט, ובמשך השבוע הוא לא מתפנה ליקב, אבל בזמן הבציר אני מחרימה אותו מהמערכת הבנקאית: בחמש בבוקר הוא בכרמים, ובשמונה הוא כבר יושב בבנק עם עניבה" צינה אבידן (במרכז, עם שלמה ושירה): "שלמה הוא סמנכ"ל בבנק דיסקונט, ובמשך השבוע הוא לא מתפנה ליקב, אבל בזמן הבציר אני מחרימה אותו מהמערכת הבנקאית: בחמש בבוקר הוא בכרמים, ובשמונה הוא כבר יושב בבנק עם עניבה" צילום: עמית שעל

 

אף שהיקב עומד במרכז חייה של משפחת אבידן כיום, הכל התחיל לגמרי במקרה. "שלמה ואני מאוד אוהבים יין", אומרת צינה, "וכמו הרבה חובבי יין, נהגנו לערוך טיולי יין באירופה, סתם בשביל הכיף. החיים שראינו שם מעוררי קנאה. אנחנו באים ממקום שבו עובדים 24/7, ואת כל הזמן רודפת אחרי הזנב של עצמך. פעם אחר פעם חזרנו מאירופה עם החלטה שגם אנחנו ניקח את החיים באיזי, אבל זה החזיק מעמד בדיוק יומיים".

 

באחד מטיולי היקבים באיטליה התרחשה נקודת המפנה. "היינו בני 40. ישבנו ביקב ציורי ושתינו יין כששלמה אמר לי: 'אנחנו צריכים תעסוקה לפנסיה; מה דעתך שיהיה לנו יקב קטן ונחמד?'. אמרתי: 'זה נשמע לי נחמד מאוד'". אחרי כמה ימים של מחשבות, צינה חזרה עם תוכנית קונקרטית יותר. "הבנו שאם אנחנו רוצים להקים יקב לפנסיה, כדאי שנתחיל להתכונן. הוחלט לעשות יין בבית, כדי להבין למה אנחנו נכנסים".

 

היקב הביתי, שהתחיל כתחביב בשנת 2000, הפך לעיסוק המרכזי של צינה ושירה, ולעסק לכל דבר ב־2004. שלמה ממשיך לכהן בתפקידו בבנק, אבל הוא שותף מלא להחלטות המתקבלות ומגויס לעבודת היקב כשצריך.

 

"העבודה של שלמה תובענית והוא לא יכול להתפנות ליקב במשך השבוע, אבל בזמן הבציר אני מסירה את הכובע בנימוס בפני כל המערכת הבנקאית ומחרימה אותו. מדובר בחודשיים מאוד אינטנסיביים, והעזרה שלו חיונית. אז בחמש הוא כבר בכרמים, ובשמונה הוא יושב בבנק עם עניבה וכל מה שצריך. מישהו צריך לפרנס את היקב, והעבודה בבנק משלמת את החשבונות. לוקח שנים להחזיר השקעה בהקמת יקב. כיום אנחנו מאוזנים, אבל עדיין לא יכולים להתפרנס מעשיית יין בלבד".

 

איך אתם מחלקים את העבודה ביניכם?

"בתחילה היקב היה ההובי של שלמה. לאט לאט לקחתי את המושכות, ואף שאין לי לימודים פורמליים בתחום, התעמקתי ולמדתי והיום אני הייננית של היקב, ומנהלת אותו עם שירה. בגדול הרוב על הכתפיים שלי, אבל ברור שכאשר יש ישיבת בלנדים כולנו שותפים".

 

אישה ייננית ובעלת יקב היא עדיין לא מחזה נפוץ, בוודאי לא בישראל.

"אין סיבה קונקרטית לכך שהתחום ייחשב לתחום גברי. אומרים אפילו שהחיך שלנו טוב יותר.

 

"באחד מטיולי היין שלנו הגענו לפורטוגל כדי ללמוד איך עושים פורט. בהתחלה הצלחנו להגיע רק ליעדים התיירותיים, וזה ביאס אותנו. עלינו לכפרים ומצאנו יקב שמייצר פורט, ואיכשהו הרשו לנו להיכנס אליו. פגשתי שם ייננית מדהימה, והעברנו אחר הצהריים שלם של שיחה על פורט. היא נתנה לי לטעום יינות פורט שהתיישנו אצלה במשך שנים, וממנה למדתי איך לייצר את היין הזה. כשחזרתי התחלתי לייצר את יין הרובי שלנו, שהוא יין בסגנון פורט. אני בקשר גם עם ייננית גרמנייה שהיא גם בעלת יקב, אנחנו מתייעצות הרבה, מפרות זו את זו וחולקות את הידע שלנו".

 

מה החלום שלך?

"החלום שלי הוא יקב לדורות. ממה שנראה לי כרגע, שירה בעניין".

 

פרגון למתחרים: "אני מאוד מאוד אוהבת את היינות המופלאים של עידו לוינסון. אני אוהבת גם את העבודה של יקב ויתקין. באופן כללי אני מעריכה את כולם על עצם העשייה, ההתמודדות בתחום שאין לנו בו היסטוריה כמו בחו"ל. לקחנו על עצמנו תחום שדורש המון סבלנות במדינה שאין בה טיפה של סבלנות".

 

דבר המומחה, חיים גן: היקב המעז

 

יקב קטן ומשפחתי שמיישם גישה רב־סגנונית, ועושה שימוש במגוון זני ענבים כמו הקברנה סוביניון, סירה והגרנאש הייחודי. יינות פירותיים ומתובלים יחסית, עם טעמי פרי שחור, שוקולד וקקאו.

 

מומלץ לשולחן החג: אבידן פרינג' פול ויין 2008. זהו בלנד העשוי מענבי קברנה סוביניון ופטיט סירה, בעל גוף מלא וטעמי פירות שחורים ובשלים, משולבים עם עץ קלוי ומעושן, שיתאים מאוד למנה עיקרית בשרית.

 

יקב קלו דה גת

 

"אני לא מעניין. הסיפור הוא היין"

 

בברנז'ת היין נחשב איל רותם, הבעלים והיינן של יקב קלו דה גת, לטיפוס אניגמטי. רותם מסתגר ביקב הציורי בפאתי הכרם המספק לו את הענבים, ו־15 כלבי ענק שומרים על פרטיותו. היקב שוכן במבנה ששימש כמפקדתו של יצחק רבין במלחמת השחרור וכגת עתיקה לפני 3,000 שנה.

 

היקב לא מקבל מבקרים אלא בתיאום מראש, ורותם מצהיר: "הפעם היחידה שבה התחרטתי על הכניסה שלי לענף היתה כשבאה לכאן חבורה של מביני יין. הייתי צריך לשבת איתם ולשמוע את דעותיהם על יינות העולם, מה דומה למה ומה מריח כמו מה. היתה לי חרטה קצרה של שעה וחצי, אבל זה עבר כשהם הלכו".

 

איל רותם: "הענבים שלי מכאן, השמרים מכאן. אני לא עושה יין אוסטרלי או צרפתי, אני מנסה להוציא יין כמה שיותר טוב מכאן. אחר כך באים פרשנים שמשייכים את היין לכל מיני עולמות. אליי זה פחות מדבר" איל רותם: "הענבים שלי מכאן, השמרים מכאן. אני לא עושה יין אוסטרלי או צרפתי, אני מנסה להוציא יין כמה שיותר טוב מכאן. אחר כך באים פרשנים שמשייכים את היין לכל מיני עולמות. אליי זה פחות מדבר" צילום: עמית שעל

 

ובאמת, קשה לדובב את רותם. הוא משיב במשפטים קצרים ומשועשעים, ומצהיר: "אני לא אוהב להתקשקש על יינות".

 

ולשתות אותם?

"אני אוהב לשתות בירה".

 

אז למה לא הקמת מבשלה?

"לא, לא, לא. אם הייתי מייצר בירה לא הייתי יכול לשתות אותה יותר. הייתי עובר לוויסקי ונהיה אלכוהוליסט".

רותם (50) היה, על פי עדותו, "חובב יין כמו כל אחד אחר" - קבלן ואיש עסקים ירושלמי מצליח שטייל להנאתו בעולם ושתה פה ושם יינות מצוינים. לקיבוץ אייל הוא הגיע לפני 12 שנה. "באתי להיות חבר בקיבוץ, והיו פה מבנים ישנים שעמדו נטושים. הם זעקו שצריך לעשות מהם יקב". הוא הכניס את ראשו עמוק לתוך החבית, בנה את היקב בשותפות עם הקיבוץ ("זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית שחבר קיבוץ עושה עסקים עם הקיבוץ"), והלך ללמוד את המקצוע ביקב הבוטיק היוקרתי ג'יאקונדה, השוכן בעמק קטן בצפון־מזרח אוסטרליה. במורדות העמק שתולות הגפנים של היקב, ושם עשה רותם חמישה בצירים כפועל, בהתנדבות, ועבד בצמוד ליינן היקב ריק קינזברונר.

זה די יוצא דופן שבן אדם קם בגיל 40 ומחליט לא רק להקים יקב, אלא גם ללמוד את התחום ולהיות יינן.

 

"אם הייתי מקים את היקב רק כבעלים ומנכ"ל, זה לא היה מעניין. לא הקמתי את היקב כעסק שיקשט את הפורטפוליו הכלכלי שלי. הלכתי לגדל ענבים ולעשות יין כי רציתי להתעסק בזה בידיים".

 

אם על היינות רותם לא כל כך אוהב לדבר ("היינות מדברים בעצמם"), על הענבים הוא מוכן לזרוק כמה מילים. "מה שמעניין אותי זה הכרמים, הענבים. אם יש ענבים טובים, אפשר אולי להוציא מהם יין טוב. כל השאר זה דיבורים. אני משתמש אך ורק בענבים שאני מגדל. אם לא הייתי מגדל לבד את הענבים, לא היה שום טעם להקים יקב. כך היה מהיום הראשון של היקב, למעט בבציר של 2002, כשרצינו לעשות שרדונה וקנינו קצת ענבי שרדונה מעמק האלה, כי שלנו עוד היו צעירים מדי". הפילוסופיה שלו מקומית מאוד. "אני מייצר יינות בארץ ומגדל ענבים בארץ. הענבים מכאן, השמרים שיושבים על הענבים הם שמרים מפה, לא כאלו שמיצו אותם בבורדו או בכל מקום אחר. הרעיון הוא להוציא יין כמה שיותר טוב מכאן. אני לא מתיימר לעשות יין אוסטרלי או צרפתי במורדות הרי יהודה. אחר כך יש כל מיני פרשנים שמשייכים את היין לעולמות כאלו או אחרים. אליי זה פחות מדבר".

 

מה השפיע עליך כשלמדת את התחום באוסטרליה?

"בהרבה יקבים ראיתי מה לא לעשות, שזה לא פחות חשוב ממה כן לעשות. מה לא להכניס ליין. לא להשתמש בשמרים, לא להכניס אנזימים. יש אלף ואחד חומרים שרוקחי היין יודעים להתעסק איתם. עם זה למדתי לא להתעסק. זה לא אומר שזה לא טוב, זה פשוט מסובך מדי בשבילי. ביקב ג'יאקונדה למדתי איך לעשות יין בלי להשתמש בשום תוסף, יין חסכוני".

 

איך השתנו חייך מהיום שהקמת את היקב?

"לפני כן עמדתי בפקקים, היום אני קם בבוקר והולך ברגל לכרמים".

 

מה החלום שלך?

"ככה זה טוב. אין לי עניין להגדיל את היקב".

 

מה עוד אתה רוצה לספר?

"אני לא מעניין. אני רק עושה ומוכר יין. היין הוא הסיפור".

 

פרגון למתחרים: "כולם טובים. אני לא שתיין גדול של יין ולא שותה ולא מכיר יינות של יקבים ישראליים. כשאני שותה, ברוב המקרים זה את היינות שלי, כדי לטעום אותם. בתערוכות בחו"ל אני טועם יינות כדי להשלים את החסר".

 

דבר המומחה, חיים גן: אחד משלושת יקבי הבוטיק הטובים בישראל

 

קלו דה גת הוא שאטו - יקב אחוזתי, שהכרמים שלו ממוקמים בסמוך ליקב. זהו היקב בעל הביצים הכי גדולות בתעשייה: הוא שם לעצמו למטרה לייצר את היינות הטובים ביותר, ולא מתפשר על פסיק. היינות בסגנון אוסטרלי נקי ומינימליסטי מוערכים מאוד, וזוכים לשבחים מפי מבקרי היין הנחשבים בעולם.

 

מומלץ לשולחן החג: קלו דה גת סיקרא מוסקט, יין קינוח משובח העשוי ענבי מוסקט ומעט ענבי ויונייה.

 

יקב טוליפ

 

"בזכות הכפר אנחנו לא עוד יקב בוטיק"

 

"אני לא אדם רוחני במיוחד, אבל אני מרגיש שיש לנו ביקב אנרגיות חיוביות", מצהיר רועי יצחקי (33), מבעלי יקב טוליפ. היקב ממוקם בכפר תקווה, מוסד לאנשים בעלי מוגבלויות ליד קריית טבעון, ומעסיק את תושבי המקום כחלק מצוות העובדים.

 

"רק אתמול בבוקר הגעתי לעבודה, ומצאתי את אחד מתושבי הכפר שעובד ביקב מחכה לי", מספר יצחקי. "ברגע שיצאתי מהאוטו הוא ניגש אליי ואמר: 'רועי, אני אוהב אותך'. אלו רגעים שממסים אותך, גם אם אתה האדם הכי קשוח בעולם".

 

רועי יצחקי (מימין, עם נתן כנעני שעובד ביקב): "אבא שלי, שהוא מהנדס בניין, אומר: 'בהנדסת בניין 95% מהאנשים מרוויחים כסף, וכמעט אף אחד לא מרוצה. בענף היין 95% מהאנשים לא מרוויחים, וכולם מרוצים ושמחים'" רועי יצחקי (מימין, עם נתן כנעני שעובד ביקב): "אבא שלי, שהוא מהנדס בניין, אומר: 'בהנדסת בניין 95% מהאנשים מרוויחים כסף, וכמעט אף אחד לא מרוצה. בענף היין 95% מהאנשים לא מרוויחים, וכולם מרוצים ושמחים'" צילום: עמית שעל

 

ובאמת, קשה להישאר אדישים אל מול סיפורו יוצא הדופן של טוליפ. היקב, שהוקם לפני שבע שנים בידי משפחת יצחקי, הוא הרבה יותר ממקום שבו מייצרים יין: הוא גם מקור הגאווה של תושבי הכפר, מקום עבודתם הקבוע של חמישה מהם, ובעונת הבציר של כמה עשרות מהתושבים. רבות מפעילויות היקב נערכות במשותף עם הכפר, והפכו לחלק מרכזי בחיי הקהילה שלו.

 

ההתחלה, עם זאת, היתה בנאלית בהרבה: "ב־2003, כשהייתי סטודנט למינהל עסקים באוניברסיטת חיפה, הלכנו לתערוכת יין בבית הסקוטי ביפו", מספר יצחקי. "באנו כחובבי יין לטעום יינות של אנשים שמייצרים יין בבית. בארוחת ערב שישי אחרי התערוכה שאלנו את עצמנו איך זה שאנחנו כל כך אוהבים יין ולא עושים אותו בעצמנו. החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט הזה ולהתחיל ללמוד את התחום יותר לעומק".

 

יצחקי עשה שיעורי בית, וחזר אל הפרלמנט המשפחתי עם טיוטה לתוכנית עסקית ושלוש מטרות: "לייצר את היין באיכות הגבוהה ביותר האפשרית בארץ; להיות ואליו פור מאני הכי טוב בקרב יקבי הבוטיק בארץ, כי באותה תקופה בקבוק של יין בוטיק ישראלי עלה יותר מ־150 שקל; ולהכניס לפרויקט שילוב של תרומה לקהילה". הפרלמנט אישר, והפרויקט יצא לדרך. ההורים, יצחק ולאה, סיפקו את ההון הראשוני ונתנו את הרוח הגבית. כיום הם מעורבים בעבודה השוטפת של היקב בעיקר בסופי השבוע, במרכז המבקרים של היקב.

 

את תושבי כפר תקווה רועי מכיר עוד מילדותו בטבעון. "כ־50 מהאנשים שנמצאים בכפר, אלו שיכולים לנהל חיים עצמאיים יותר, מתגוררים בטבעון. כילדים בטבעון הכרנו אותם, גדלנו איתם, שיחקנו איתם. היה לי מאוד ברור וטבעי לפנות קודם כל אל הנהלת הכפר כדי לנסות להשתלב שם".

 

בהתחלה, מודה יצחקי, חשב שחלקו של הכפר בפרויקט יסתכם בכך שהיקב יעסיק חלק מהתושבים. מהר מאוד התברר לו שהעסקתם של תושבי הכפר תובענית משחשב - ומתגמלת יותר: "אתה לא רק מעסיק, לפעמים אתה גם סוג של הורה או עובד סוציאלי, הם זקוקים ליותר דאגה וטיפול. מצד שני, מהשילוב הזה מרוויחים גם היקב וגם הכפר: כל אזכור של היקב בתקשורת מעלה את המודעות לכפר ומסייע לגייס תרומות, כל סיור ביקב מתחיל בהסברים על הכפר, ואחרי כל חשיפה של היקב הכפר מקבל עוד בקשות לאכלוס ועוד הכרה. גם היקב מרוויח: בזכות הכפר הוא לא עוד יקב בוטיק, אלא מקום מיוחד במינו".

 

בפסח הקרוב יציע היקב לראשונה יינות כשרים. המאבק על הכשרות, מספר יצחקי, היה ארוך ומסובך הרבה יותר בשל מיקומו של היקב בכפר תקווה. "לפי התקנות של הרבנות אסור לאדם שאינו דתי לגעת ביין, מה שהפך את הכשרות לכמעט בלתי אפשרית עבורנו. ברבנות אמרו לנו במפורש שבשביל לקבל תעודת כשרות נצטרך לפטר את העובדים מהכפר. לא ויתרנו, ואחרי שנים של מאבק הצלחנו סוף סוף להגיע להסכמות שלא כללו פיטורים. כיום 80% מעבודת היקב נעשית כרגיל, ועוד 20% שונתה בשל דרישות הכשרות. הכשרות מאוד חשובה לנו. בשנים האחרונות פספסנו עסקאות בסכום כולל של מיליוני שקלים כי לא היתה לנו תעודת כשרות".

 

מה החלום שלך?

"להמשיך ככה. אני לא מחפש להיות יקב ענק. המטרות שלי הן אותן המטרות שאיתן הקמנו את היקב. לפני כמה שבועות ביקרתי עם אבא שלי, שהוא מהנדס בניין, בתערוכת היין סומלייה. עמדנו בקומה השנייה של היכל התרבות והתבוננו במשתתפים, ואבא שלי אמר: 'תראה מה זה: בהנדסת בניין 95% מהאנשים מרוויחים כסף, וכמעט אף אחד לא מרוצה. בענף היין 95% מהאנשים לא מרוויחים, ותראה כמה כולם פה מרוצים ושמחים'".

 

פרגון למתחרים: "אצלי זה תמיד מתחיל בבני האדם שמאחורי היקב, ואני אוהב את הבעלים והיינן של יקב עגור, שוקי ישוב. הוא 100% טוב לב, בעל ידע אינסופי בתחום, ועושה באופן אינטואיטיבי יינות פנטסטיים. את האנשים שמאחורי יקב יתיר אני מכיר פחות, אבל הם עושים יינות ברמה מאוד גבוהה. ויקב קסטל, כמובן, מי שהמציא את הז'אנר בארץ ומשמש מבחינתי הסמן הימני של האיכות בתחום".

 

דבר המומחה, חיים גן: היקב עם הנשמה הגדולה

 

העשייה החברתית של משפחת יצחקי הפכה למודל לחיקוי בתעשיית היין הישראלית. היינן הכישרוני תמיר בן־ארצי מפיק יינות מרשימים יותר משנה לשנה. היקב עושה שימוש בזני קברנה סוביניון ומרלו הקלאסי, לצד פטי ורדו וקברנה פרנק, במחירים סבירים.

 

מומלץ לשולחן החג: בלק טוליפ מבציר 2007 הייחודי - בלנד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט ורדו, שזכה לפרסים בארץ ובעולם.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x