רג'פ טאיפ ארדואן

רג'פ טאיפ ארדואן מכהן כנשיא טורקיה מאז 2014, לאחר שכיהן כראש ממשלה במשך כעשור. במהלך שנות כהונתו, הוביל שינויים מהותיים במבנה המשטר, במדיניות הכלכלית וביחסי החוץ של המדינה. 
רקע אישי ותחילת דרכו
רג'פ טאיפ ארדואן נולד ב-26 בפברואר 1954 ברובע קסימפשה שבאיסטנבול, אזור עני יחסית בעיר. בילדותו עברה משפחתו לעיר ריזה שבחוף הים השחור, מקום מוצאם של הוריו. במהלך שנותיו המוקדמות עזר בפרנסת המשפחה על ידי מכירת לחמניות ברחוב. את חינוכו קיבל במוסדות חינוך דתיים, ולמד באימאם חאטיפ - בית ספר תיכון בעל אוריינטציה אסלאמית. בהמשך השלים תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת מרמרה באיסטנבול. בשנות נעוריו שיחק כדורגל חובבני ואף שקל קריירה ספורטיבית מקצועית לפני שפנה לפוליטיקה.
הקריירה הפוליטית של רג'פ טאיפ ארדואן
את דרכו הפוליטית החל ארדואן בשנות ה-70 כחבר פעיל בתנועות סטודנטיאליות אסלאמיות ובהמשך הצטרף למפלגת הישועה הלאומית. בשנות ה-80 וה-90 המשיך את פעילותו במסגרת מפלגת הרווחה, וב-1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול. במהלך כהונתו זכה לשבחים על שיפור התשתיות, ניקיון העיר וניהול יעיל של משאבים. ב-1998 הורשע בהסתה בשל ציטוט פסוק דתי בנאום, וריצה מספר חודשי מאסר.
בעקבות נפילת מפלגת הרווחה, ייסד בשנת 2001 את מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שהציגה קו שמרני-אסלאמי מתון. בבחירות 2002 זכתה המפלגה ברוב בפרלמנט, וארדואן, לאחר הסרת מגבלות משפטיות, מונה לראש ממשלה בשנת 2003. הוא כיהן בתפקיד זה שלוש כהונות, במהלכן הוביל רפורמות כלכליות ומוסדיות. ב-2014 נבחר לנשיא, וב-2017 הוביל שינוי חוקתי משמעותי שביטל את מוסד ראש הממשלה והעביר את מירב הסמכויות לנשיא, דבר שחיזק משמעותית את שליטתו במערכת הפוליטית.
מדיניות כלכלית
מדיניותו הכלכלית של ארדואן לאורך שנות כהונתו התאפיינה בהדגשת הצמיחה המהירה, עידוד צריכה פרטית והשקעות בתשתיות, תוך שמירה על ריבית נמוכה — לעיתים בניגוד לעמדות הבנק המרכזי. מדיניות זו אומנם תרמה לצמיחה גבוהה בשנות ה-2000, אך לאורך הזמן גרמה ללחצים אינפלציוניים, פיחות חד בלירה הטורקית ואובדן אמון בקרב משקיעים זרים.
בתגובה למשבר כלכלי מתמשך ולזינוק באינפלציה, חלה תפנית בשנת 2023: הבנק המרכזי העלה את הריבית בשיעור חד, כחלק ממדיניות מוניטרית מרסנת שמטרתה לבלום את האינפלציה, לייצב את שוק המטבע ולהחזיר את אמון השווקים הבינלאומיים בכלכלה הטורקית.
ביטחון והגנה
לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016, שבו ניסתה קבוצה מתוך הצבא להפיל את השלטון, ביצע ארדואן טיהור מקיף בצבא, במערכת המשפט ובמערכת הציבורית. אלפי קצינים, שופטים, מורים ופקידים פוטרו או נעצרו בטענה למעורבות בקשר או בתמיכה ברשתו של המטיף פתהוללה גולן, שאותו האשים ארדואן באחריות להפיכה.
במקביל, חיזק ארדואן את מעמדה האסטרטגי של טורקיה באזור באמצעות התערבות צבאית ישירה במספר זירות. בסוריה פעל נגד המיליציות הכורדיות בצפון המדינה, אותן רואה טורקיה כשלוחות של ה-PKK, ארגון טרור לדעתה. בעיראק פעל נגד מטרות כורדיות ונוכחות דאעש, ובלוב תמכה טורקיה בממשלת טריפולי מול כוחותיו של הגנרל חפטר.
ארדואן גם פעל לחיזוק תעשיית הביטחון המקומית, שהפכה לאחת מתעשיות ההייטק הצבאיות המובילות באזור. הוא עודד פיתוח כלי טיס בלתי מאוישים, טילים, מערכות תקשורת ופיקוד, כחלק ממאמץ לצמצום התלות בנשק מערבי ולהגברת העצמאות הצבאית של טורקיה.
מדיניות חוץ
במדיניות החוץ נקט בקו עצמאי ומתמרן בין אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, טורקיה ממשיכה להיות חברה בנאט"ו ומשתתפת בתרגילים ובשיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות המערב; מצד שני, רכש מערכות נשק מתקדמות מרוסיה, כמו מערכת ה-S-400, מה שהוביל לסנקציות מצד ארה"ב ולעימותים דיפלומטיים. בנוסף, חיזק את הקשרים עם סין ואיראן כחלק ממדיניות רב-כיוונית.
במזרח התיכון, הדגיש את תמיכתו בסוגיה הפלסטינית וביקר את ישראל במספר אירועים ביטחוניים ופוליטיים, אך גם קיים מגעים חשאיים וגלויים לקידום אינטרסים כלכליים משותפים. עם איראן נשמרו קשרים אסטרטגיים בנושאי אנרגיה וביטחון, למרות חילוקי דעות מהותיים בנוגע לסוריה. טורקיה גם ניסתה לתווך בסכסוכים אזוריים ולהציב את עצמה ככוח מאזן עצמאי בין גושים יריבים.
יחסים עם ישראל
היחסים בין טורקיה לישראל התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים, והושפעו מאירועים פוליטיים וביטחוניים אזוריים. לאחר התקרבות בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, הידרדרו היחסים בעקבות אירועים כגון משט המרמרה ב-2010. למרות ניסיונות פיוס תקופתיים, כללו היחסים מתיחויות חוזרות, כאשר בשנת 2024 הודיע ארדואן על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, מגעים בלתי רשמיים נמשכו, והסחר ההדדי לא נפגע משמעותית. 
ביקורת ציבורית ובינלאומית
ארדואן סופג ביקורת נרחבת, הן מתוך המדינה והן מהקהילה הבינלאומית, בגין ריכוז סמכויות חסר תקדים בידיו, צמצום הפרדת הרשויות והגבלת חופש הביטוי והעיתונות. רפורמות חוקתיות, בעיקר השינוי מ-2017 שהפך את המשטר לנשיאותי, נתפסו כצעדים שמערערים את האיזון הדמוקרטי. בנוסף, פעולות להחלשת מערכת המשפט והדחת שופטים עוררו דאגה בקרב ארגוני זכויות אדם ושותפות מערביות. 
למרות הביקורת, ארדואן מצליח לשמור על בסיס תמיכה משמעותי, במיוחד באזורים כפריים ובקרב ציבור דתי-שמרני, באמצעות רטוריקה לאומית, יוזמות כלכליות ממוקדות והשפעה ניכרת על התקשורת המקומית.
מצב בריאותי
בשנים האחרונות נפוצו שמועות על מצבו הבריאותי של ארדואן, במיוחד לאחר אירוע בו התמוטט במהלך ראיון טלוויזיוני, דבר שעורר ספקולציות בתקשורת הבינלאומית על כך שהוא חולה. עם זאת, ממשלתו הכחישה את הדיווחים, וארדואן ממשיך להופיע באירועים ציבוריים, לקיים פגישות ולנהל את ענייני המדינה כנשיא פעיל.

רג'פ טאיפ ארדואן מכהן כנשיא טורקיה מאז 2014, לאחר שכיהן כראש ממשלה במשך כעשור. במהלך שנות כהונתו, הוביל שינויים מהותיים במבנה המשטר, במדיניות הכלכלית וביחסי החוץ של המדינה. 
רקע אישי ותחילת דרכו
רג'פ טאיפ ארדואן נולד ב-26 בפברואר 1954 ברובע קסימפשה שבאיסטנבול, אזור עני יחסית בעיר. בילדותו עברה משפחתו לעיר ריזה שבחוף הים השחור, מקום מוצאם של הוריו. במהלך שנותיו המוקדמות עזר בפרנסת המשפחה על ידי מכירת לחמניות ברחוב. את חינוכו קיבל במוסדות חינוך דתיים, ולמד באימאם חאטיפ - בית ספר תיכון בעל אוריינטציה אסלאמית. בהמשך השלים תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת מרמרה באיסטנבול. בשנות נעוריו שיחק כדורגל חובבני ואף שקל קריירה ספורטיבית מקצועית לפני שפנה לפוליטיקה.
הקריירה הפוליטית של רג'פ טאיפ ארדואן
את דרכו הפוליטית החל ארדואן בשנות ה-70 כחבר פעיל בתנועות סטודנטיאליות אסלאמיות ובהמשך הצטרף למפלגת הישועה הלאומית. בשנות ה-80 וה-90 המשיך את פעילותו במסגרת מפלגת הרווחה, וב-1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול. במהלך כהונתו זכה לשבחים על שיפור התשתיות, ניקיון העיר וניהול יעיל של משאבים. ב-1998 הורשע בהסתה בשל ציטוט פסוק דתי בנאום, וריצה מספר חודשי מאסר.
בעקבות נפילת מפלגת הרווחה, ייסד בשנת 2001 את מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שהציגה קו שמרני-אסלאמי מתון. בבחירות 2002 זכתה המפלגה ברוב בפרלמנט, וארדואן, לאחר הסרת מגבלות משפטיות, מונה לראש ממשלה בשנת 2003. הוא כיהן בתפקיד זה שלוש כהונות, במהלכן הוביל רפורמות כלכליות ומוסדיות. ב-2014 נבחר לנשיא, וב-2017 הוביל שינוי חוקתי משמעותי שביטל את מוסד ראש הממשלה והעביר את מירב הסמכויות לנשיא, דבר שחיזק משמעותית את שליטתו במערכת הפוליטית.
מדיניות כלכלית
מדיניותו הכלכלית של ארדואן לאורך שנות כהונתו התאפיינה בהדגשת הצמיחה המהירה, עידוד צריכה פרטית והשקעות בתשתיות, תוך שמירה על ריבית נמוכה — לעיתים בניגוד לעמדות הבנק המרכזי. מדיניות זו אומנם תרמה לצמיחה גבוהה בשנות ה-2000, אך לאורך הזמן גרמה ללחצים אינפלציוניים, פיחות חד בלירה הטורקית ואובדן אמון בקרב משקיעים זרים.
בתגובה למשבר כלכלי מתמשך ולזינוק באינפלציה, חלה תפנית בשנת 2023: הבנק המרכזי העלה את הריבית בשיעור חד, כחלק ממדיניות מוניטרית מרסנת שמטרתה לבלום את האינפלציה, לייצב את שוק המטבע ולהחזיר את אמון השווקים הבינלאומיים בכלכלה הטורקית.
ביטחון והגנה
לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016, שבו ניסתה קבוצה מתוך הצבא להפיל את השלטון, ביצע ארדואן טיהור מקיף בצבא, במערכת המשפט ובמערכת הציבורית. אלפי קצינים, שופטים, מורים ופקידים פוטרו או נעצרו בטענה למעורבות בקשר או בתמיכה ברשתו של המטיף פתהוללה גולן, שאותו האשים ארדואן באחריות להפיכה.
במקביל, חיזק ארדואן את מעמדה האסטרטגי של טורקיה באזור באמצעות התערבות צבאית ישירה במספר זירות. בסוריה פעל נגד המיליציות הכורדיות בצפון המדינה, אותן רואה טורקיה כשלוחות של ה-PKK, ארגון טרור לדעתה. בעיראק פעל נגד מטרות כורדיות ונוכחות דאעש, ובלוב תמכה טורקיה בממשלת טריפולי מול כוחותיו של הגנרל חפטר.
ארדואן גם פעל לחיזוק תעשיית הביטחון המקומית, שהפכה לאחת מתעשיות ההייטק הצבאיות המובילות באזור. הוא עודד פיתוח כלי טיס בלתי מאוישים, טילים, מערכות תקשורת ופיקוד, כחלק ממאמץ לצמצום התלות בנשק מערבי ולהגברת העצמאות הצבאית של טורקיה.
מדיניות חוץ
במדיניות החוץ נקט בקו עצמאי ומתמרן בין אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, טורקיה ממשיכה להיות חברה בנאט"ו ומשתתפת בתרגילים ובשיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות המערב; מצד שני, רכש מערכות נשק מתקדמות מרוסיה, כמו מערכת ה-S-400, מה שהוביל לסנקציות מצד ארה"ב ולעימותים דיפלומטיים. בנוסף, חיזק את הקשרים עם סין ואיראן כחלק ממדיניות רב-כיוונית.
במזרח התיכון, הדגיש את תמיכתו בסוגיה הפלסטינית וביקר את ישראל במספר אירועים ביטחוניים ופוליטיים, אך גם קיים מגעים חשאיים וגלויים לקידום אינטרסים כלכליים משותפים. עם איראן נשמרו קשרים אסטרטגיים בנושאי אנרגיה וביטחון, למרות חילוקי דעות מהותיים בנוגע לסוריה. טורקיה גם ניסתה לתווך בסכסוכים אזוריים ולהציב את עצמה ככוח מאזן עצמאי בין גושים יריבים.
יחסים עם ישראל
היחסים בין טורקיה לישראל התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים, והושפעו מאירועים פוליטיים וביטחוניים אזוריים. לאחר התקרבות בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, הידרדרו היחסים בעקבות אירועים כגון משט המרמרה ב-2010. למרות ניסיונות פיוס תקופתיים, כללו היחסים מתיחויות חוזרות, כאשר בשנת 2024 הודיע ארדואן על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, מגעים בלתי רשמיים נמשכו, והסחר ההדדי לא נפגע משמעותית. 
ביקורת ציבורית ובינלאומית
ארדואן סופג ביקורת נרחבת, הן מתוך המדינה והן מהקהילה הבינלאומית, בגין ריכוז סמכויות חסר תקדים בידיו, צמצום הפרדת הרשויות והגבלת חופש הביטוי והעיתונות. רפורמות חוקתיות, בעיקר השינוי מ-2017 שהפך את המשטר לנשיאותי, נתפסו כצעדים שמערערים את האיזון הדמוקרטי. בנוסף, פעולות להחלשת מערכת המשפט והדחת שופטים עוררו דאגה בקרב ארגוני זכויות אדם ושותפות מערביות. 
למרות הביקורת, ארדואן מצליח לשמור על בסיס תמיכה משמעותי, במיוחד באזורים כפריים ובקרב ציבור דתי-שמרני, באמצעות רטוריקה לאומית, יוזמות כלכליות ממוקדות והשפעה ניכרת על התקשורת המקומית.
מצב בריאותי
בשנים האחרונות נפוצו שמועות על מצבו הבריאותי של ארדואן, במיוחד לאחר אירוע בו התמוטט במהלך ראיון טלוויזיוני, דבר שעורר ספקולציות בתקשורת הבינלאומית על כך שהוא חולה. עם זאת, ממשלתו הכחישה את הדיווחים, וארדואן ממשיך להופיע באירועים ציבוריים, לקיים פגישות ולנהל את ענייני המדינה כנשיא פעיל.