דו"ח טכנולוגי"חוק הפייסבוק" זו קלאסיקה ישראלית במיטבה
דו"ח טכנולוגי
"חוק הפייסבוק" זו קלאסיקה ישראלית במיטבה
ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לאשר להמשך חקיקה את הצעת החוק שמכונה "חוק פייסבוק", שעכשיו זוכה למעמד של הצעת חוק ממשלתית. מעבר להיותה לא מידתית, חריגה ובעלת פוטנצאיל לפגיעה חמורה בחופש הביטוי, מדובר גם בהצעה לא ישימה מבחינה מעשית וטכנולוגית. להלן הנימוקים
נראה שאף חבר בוועדת השרים לענייני חקיקה לא התרשם דיו מהטור של אתמול: חרף הדברים הדי ברורים שנכתבו בו, החליטה הוועדה פה אחד לאשר להמשך חקיקה את הצעת החוק שמכונה "חוק פייסבוק", שעכשיו זוכה למעמד של הצעת חוק ממשלתית וצפויה להתקדם במסלול מהיר יותר בדרך לאישור בקריאה שנייה ושלישית.
אז אם הטיעונים שלפיהם "הצעת החוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן)" לא מידתית, חריגה ביחס להצעות חוק דומות שנהוגות במדינות אחרות, ועלולה לפגוע בצורה חמורה בחופש הביטוי ובזכויות אזרח אחרות לא עשו את העבודה, ננסה היום לשנות טקטיקה ולהסביר למה היא לא ישימה מבחינה מעשית וטכנולוגית.
ראשית, אף שההצעה מכונה "חוק פייסבוק", היא למעשה נוגעת לכל האתרים ברשת, גדולים וקטנים, בישראל ובחו"ל, רשתות חברתיות ואתרי חדשות, בלוגים ופורומים. הכל. וכבר כאן אנחנו נתקלים בבעיית יישום. "היכולת של הממשלה לחסום כל אתר היא מוגבלת", אמר לדו"ח טכנולוגי ד"ר ערן טוך מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל-אביב. "מאוד קל לשלוח בקשה להורדת תוכן לפייסבוק, אבל מאוד קשה לחייב כל אתר (וזה מה שהחוק אומר) לעשות זאת. יהיה קשה ליישם זאת עם אתרים שמאוחסנים במדינות אחרות, עם חקיקה אחרת, או ללא קשרים עם ישראל".
בעיות משמעותיות יותר נובעות מסעיף בהצעת החוק שלפיו "רשאי בית המשפט לחייב ספק שירות איתור אינטרנטי שלא לאפשר את איתור התוכן שלגביו ניתן הצו, באינטרנט". כלומר, אם אתר כלשהו בחו"ל התעלם מהצו של בית המשפט בישראל, כי מה אכפת לו מדרישה של מדינה קטנה שהוא לא בתחום השיפוט שלה, ניתן יהיה להורות לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לתוכן האסור באותו אתר.
גישה זו בעייתית גם בהנחה שהספקיות יכולות לחסום בהצלחה תוכן ספציפי באתר בלי לחסום את כל הגישה אליו לחלוטין. "לא ברור איך ספקיות יוכלו בכלל לבצע זאת", אמר טוך. "האם הן לא יאפשרו גישה לכל האתר? או רק לתוכן שהורד? הן יצטרכו לנהל מסד נתונים של תוכן 'אסור'? יש כאן הרבה שאלות ללא מענה. אם הן פשוט חוסמות את כתובת האינטרנט, הכתובת יכולה להשתנות בצורה פשוטה.
"אם הן חוסמות אל כל האתר, אז יש כאן פגיעה במשתמשים שהיא הרבה יותר מאשר חסימה של גישה לתוכן הספציפי. אם הן אמורות לחסום את התוכן עצמו, אז הן צריכות לבנות תשתית דומה לזו של גוגל, שמנסה לזהות את התוכן בכתובות שונות ובאתרים שונים. בנוסף, לא ברור איך החוק יתמודד עם מנגנונים כמו Tor, שירותי VPN ואמצעים אחרים שבנויים על גישה לתוכן דרך שרתים מוצפנים. האם ספקיות אינטרנט יצטרכו למנוע גישה לשירותים אלו?".
רן בר זיק, ארכיטקט תוכנה בכיר בסולוטו, הוסיף: "בתשתית האינטרנט המודרנית, כל ניסיון לחסום אתר נידון לכישלון. החסימות של ספקיות האינטרנט לא יעילות כלל וניסיון להרים חומת אש כמו של סין מאוד קשה עד בלתי אפשרי במדינה כמו ישראל. ההוכחה לכך נמצאת באתר סדרות TV ואתרים נוספים, שמדינת ישראל מנסה לצנזר כבר עכשיו - ונכשלת בכך שוב ושוב. אתרי חדשות בינלאומיים או אתרים אחרים לא חייבים להתיישר עם רצון ישראלי לחסום תכנים אלו ואחרים, והם לא יעשו כן".
בר זיק התייחס גם לסעיף בהצעת החוק שמאפשר לבית המשפט להורות למנועי חיפוש להסיר מתוצאות החיפוש שלהם הפניות לתוכן שהוגדר כאסור ושמופיע באתרים אחרים. "כבר כיום יש צווי בית משפט שמונעים מגוגל להציג תוצאות בפני הקהל הישראלי", הוא אמר. "כאשר תוצאה לא מוצגת בפני ישראלים בגוגל, מדובר בחסימה אפקטיבית לגמרי וגוגל תציית למחוקק הישראלי בנושא. זה הסעיף המטריד ביותר - אם אדם מנסה להיכנס לאתר מסוים, ידיעה מסוימת או סרטון מסוים ולא מצליח - הוא יבין שהוא נחסם ויפעל בנושא. אך אם תוצאת החיפוש כלל לא מופיעה בפני האדם - יש כאן סכנה אמיתית ומוחשית לחופש הביטוי".
סוגיה אחרת נוגעת להגשמת יעדי החוק ביחס לפלטפורמות המדיה החברתית הגדולות. לפי דברי ההסבר להצעת החוק, אחת המטרות שלה היא להתמודד עם מקרים של בריונות רשת, או כפי שהם מכונים בה: "פרסומים שיש בהם פגיעה שאינה מוצדקת בפרטיותו של אדם, פרסומים שיש בהם כדי לפגוע בכבודו ובנפשו של אדם ולביישו". מדובר בפרסומים שגם אם נחסמו, אין בעיה למי שעומד מאחוריהם להעלותם מחדש שוב ושוב, בנוסחים שונים. אפילו אם יוסרו בהליך מהיר, הליך ההעלתם יהיה מהיר יותר. וכל עוד הרשת החברתית לא מצאה שתכנים אלו מנוגדים לכללי הקהילה שלה (ואז היתה פועלת להוריד אותם בעצמה, ללא צורך בהתערבות של בית משפט בישראל), היא לא תחסום או תנקוט סנקציות כלשהן נגד המפרסם, שיוכל להמשיך ולפעול כרצונו.
אם תשאלו את ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלגמרי במקרה זה בדיוק מה שעשיתי, היא תגיד לכם שההליך שקיים בהצעת החוק מבטיח שלמעשה לא תהיה הסרה מהירה של תכנים. "צריך שאיזו רשות שלטונית תפנה לפרקליטות ותבקש את הסרת התכנים", היא מסבירה. "ואז מחלקת הסייבר תיאלץ לבקש את אישור היועמ"ש כדי לפנות לבית המשפט ולבקש צו להסרת התוכן, שיינתן עד 48 שעות. כל המהלך הזה יכול לקחת בערך שלושה ימים – 48 שעות ועוד יום לקבל אישור יועמ"ש. שלושה ימים זה נצח במונחי אינטרנט, כך שהצעת החוק הופכת ללא אפקטיבית. בנוסף, צווי הסרה לא מכובדים אוטומטית על ידי רשתות חברתיות. הן מפנות את זה למחלקה המשפטית שלהן. למה? כי להבדיל מפנייה שטוענת לעבירה על כללי הקהילה, הרשת החברתית צריכה לוודא היטב שלא מדובר פה בשלטון שמנסה לצנזר חופש ביטוי ברשתות, כמו רוסיה שמפציצה רשתות חברתיות בצווים להסרת תוכן. זה ייצור עיכוב נוסף בהסרת התוכן".
בעיה אחרת שאיתה מתיימר החוק להתמודד היא פרסומים שפוגעים בביטחון המדינה. כאן, יש חשיבות רבה לחשיפה לתוכן מסוג זה גם מחוץ לישראל. אם מישהו מפרסם בפייסבוק מידע ביטחוני רגיש, הסכנה היותר משמעותית היא שגולשים במדינות אויב ייחשפו אליו. ואולם, הצעת החוק לא יכולה לפתור בעיה כזו. בית המשפט יכול לחייב אתרים ופלטפורמות להסיר תוכן, אך רק בכל הנוגע למשתמשים ישראלים. כאשר מתקבל צו בית משפט לגבי תוכן שלא מפר את כללי הקהילה, התוכן לא מוסר לגמרי אלא רק נחסם לגישה למשתמשים מישראל. פייסבוק, טוויטר וגוגל נהגו כך כמה פעמים בעבר.
"צווי הסרת תוכן כאלו יובילו לכך שהתוכן יוסר רק מעיני משתמשים בישראל", אמרה שוורץ אלטשולר. "בצווים כאלו, הרשת החברתית לא מחויבת למחוק את התוכן לגמרי מהרשת, מה שעשוי ליצור בעיה מצחיקה. למשל, מדינת ישראל מבקשת להסיר תוכני תמיכה בטרור, אבל בעזה רואים אותם. או שהיא מבקשת להסיר תכנים אנטישמיים, ואז אנחנו בישראל פשוט לא נדע שיש אנטישמיות סביבנו אבל היא תמשיך להתקיים".
תוכן רגיש, או אפילו תוכן שנתפס בישראל כמסית לטרור, לא יהיה זמין רק לגולשים בישראל. גולשים באיראן, בסוריה, ברשות הפלסטינית ובכל מדינה אחרת עדיין יהיו חשופים אליו. המטרה של מניעת טרור, הסתה או פגיעה בביטחון לא תושג - או תושג רק בצורה חלקית מאוד.
שוורץ אלטשולר מזהירה גם מאכיפה בררנית של החוק: "לאורך השנים, חוקים מגבילי ביטוי משמשים כדי להגיש כתבי אישום, לעצור אנשים או לעכב אנשים במעצר בדרך שהיא לא תמיד הכי שומרת על זכויותיהם - כמו שתי הנשים שנעצרו בסוף השבוע בחשד להעלבת עובד ציבור. האכיפה הבררנית יכולה להיות בעייתית, כי החוק לא קובע מנגנון שמחייב שקיפות. הוא לא מחייב לדווח מה התכנים שהמדינה ביקשה להסיר, אלא רק לעשות אגרגציה של נושאים. הוא גם לא מחייב הודעה למי שהתוכן שלו נמחק".
אז מה יש לנו כאן? חוק חריג בתכולתו בעולם המערבי, שלא יצליח לפתור את הבעיות שלשמן הוא נועד, שלא ימנע הסתה לטרור או אנטישמיות ושלא יצליח להגן על אנשים שסובלים מהטרדות ברשת - ורק עלול לפגוע בקבוצות או פרטים שלא באים טוב בעין לשלטונות. קלאסיקה ישראלית במיטבה.
