גרובי מגנובי: האלבום החדש של בלק גרייפ

שני עשורים אחרי אלבומה הקודם, חוזרת להקתו של שון ריידר, בלאק גרייפ, עם אלבום חדש. תקציר הפרקים הקודמים: ב־1989–1990 גילתה העיר האנגלית הצפונית והאפורה מנצ'סטר את האסיד־האוס, את האקסטזי ואת הנוחות שבלרקוד בבגדים רחבים, והפכה למאדצ'סטר - המקום הכי שמח על הפלנטה.

הדיסק החדש של להקת בלק גרייפ

האייקון המוביל של מאדצ'סטר היה שון ריידר, סולן ההאפי מאנדייז, אבל הוא גם היה זה שסגר את המסיבה כשהעלות המוגזמת של האלבום האחרון של המאנדייז, "Yes Please!", שבר את הגב הכלכלי של הלייבל פקטורי וגרם לסגירתו. אחר כך ריידר הקים, ביחד עם יד ימינו בז ועם ראפר בשם קרמיט, את בלאק גרייפ.

אלבום הבכורה שלהם, "It’s Great When You’re Straight...Yeah", הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והיווה חריגה כאוטית ומבורכת בימים שבהם נוסטלגיית הגיטרות של הבריטפופ הכתיבה את הטון. הם הוציאו עוד אלבום ב־1997 ואז נעלמו.

מאז, ההאפי מאנדייז התאחדו והוציאו אלבום קאמבק, וריידר ובז נהיו כוכבי ריאליטי. עתה ריידר מחיה גם את בלאק גרייפ, עם קרמיט אך בלי בז.

האלבום החדש, "Pop Voodoo" (הליקון), נפתח בשיר "Everything You Know Is Wrong" שצוחק, באיחור של כמה חודשים, על הבחירות בארה"ב. מה שיכול היה להיות אפקטיבי בזמן הבחירות, מרגיש קצת מיותר עכשיו. למי אכפת היום אם הילרי היא – אם לצטט את ריידר – "בחורה זקנה שמפשלת עם המחשב"?

קרמיט ושון ריידר. מישמש סגנונות פסיכדלי ורקיד צילום: Paul Husband

השיר השני, "Nine Lives", גם הוא לא פסגת היצירה של בלאק גרייפ. הוא קטע דיסקו סתמי, אבל השם מדויק. האמת, נדמה ששון ריידר ניצל עד כה הרבה יותר מתשע נשמות. מסביבו, אנשים הרבה יותר בריאים ואחראים מתים כמו זבובים, ואילו ריידר, הדמות הכי מחוקה בתרבות הפופ הבריטית, שאף אחד לא חשב שישרוד את הניינטיז, עדיין איתנו. לאחרונה הוא סיפר בראיון ל”גרדיאן” שנגמל מהרואין על ידי רכיבה על אופניים.

מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש הוא המשך ישיר של קודמיו. בלאק גרייפ עדיין מציעים מישמש פסיכדלי ורקיד של אינדי־דאנס, רוק, היפ הופ ומה שבא ליד. הכל עדיין מאוד גרובי־מגנובי, Fאנקי, ססגוני ופרוע, עם דגש על מקצבים וגרוב מהסיקסטיז והסבנטיז. ריידר, שהוכתר פעם כמשורר הרחוב הגדול של דורו, מקשקש מעל המקצב כל מיני שטויות, אבל המבטא הצפוני שלו כובש כתמיד. ההיילייט הוא שיר הנושא, שנשמע כמו שריד מסצנת הביג־ביט של סוף הניינטיז, ומלווה בקליפ הדוניסטי.

האלבום מלא בפילרים פחות משכנעים, אבל שטויות. בלאק גרייפ מלכתחילה לא התקרבה לקרסוליים של ההאפי מאנדייז בימיה הטובים. היא היוותה איזשהו תחליף כיפי למי שלא יכול בלי שון ריידר בחייו, ואת הפונקציה הזאת היא ממלאת גם עכשיו. עצם העובדה שריידר עדיין מרקיד ועדיין מצחיק, הוא כבר הרבה מאוד.