• תפריט
הכס(ף) הקדוש
גג עמוד הכסף הקדוש, צילום: גטי אימג'

עוני בתיאוריה, עושר בפרקטיקה: כמה כסף מגלגלת הכנסייה הקתולית?

אל מול אידיאל העוני של הברית החדשה, הכנסייה הקתולית חתרה בעקביות דווקא להגדלת עוצמתה וכוחה הכלכלי. מהמסמכים החלקיים שיצאו מקריית הוותיקן אפשר ללמוד לא מעט על קופת המזומנים של מנהיגת העולם הקתולי. הכנסייה והכסף - פרק ראשון בסדרה

מיקי גרינפלד 11:2122.12.16

"והנה איש ניגש אליו ויאמר רבי מה הוא אשר אעשה ואקנה חייב עולם... ויאמר ישו אליו אם אחפץ להיות שלך לך מכור את רכושך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמים ושוב הלום והלכת אחרי. ויהי כשמוע הבחור את הדבר הזה ויתעצב וילך כי נכסים רבים היו לו. ויאמר ישו אל תלמידי, אמן אומר אני לכם קשה לעשיר לבוא אל מלכות השמים ועוד אני אומר לכם נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבא עשיר אל מלכות האלהים". הבשורה על פי מתי, פרק י"ט.

 

בניגוד למה שאולי אנשים נוטים לחשוב, דתות מסתדרות בכלל לא רע עם סתירות - והן מגיבות אליהן בדרכים שונות ומגוונות, על הציר שבין התעלמות אלגנטית לבין פרשנות שמציבה את הסתירה כתמיכה להנחות היסוד שלהן. הנצרות במובן זה אינה יוצאת מן הכלל, אם כי בתוקף הכוח הפוליטי העצום שבו החזיקה במשך מאות שנים, היא בוודאי שכללה את עיקרון הסתירה לכדי אומנות.  

ב'נצרות' לצורך הדיון כאן אנו מכוונים לכנסייה הקתולית, אף שהמתחרות ממזרח - הכנסייה האורתודוקסית הרוסית והיוונית בעיקר - והאלטרנטיבה הבריטית ממערב - הכנסייה האנגליקנית - ממש לא טמנו ידן בצלחת. גם מאות הכנסיות הפרוטסטנטיות ברחבי העולם, ובראשן אלה שבארה"ב, בהחלט עשו לביתן במאות השנים האחרונות, שלא לדבר על מרכזי המטיפים הגדולים ברחבי אמריקה.

 

ההתמקדות בכנסייה הקתולית נובעת גם מכך שקצרה היריעה (שארוכה מאד ממילא, כפי שאתם רואים), אך בעיקר מכך שאף כנסייה אחרת לא מתקרבת בסדר גודל לזו הקתולית - במובן של העוצמה הפוליטית, החשיבות ההיסטורית, הכוח הכלכלי ומספר המאמינים. מן הסתם בעוד כמה וכמה מובנים. במובן המספרי לכל הפחות, אין אף מוסד דתי מאורגן שמתחרה איתה: הכנסייה הקתולית מונה מעט פחות מ-1.3 מיליארד מאמינים, כשכל מאות הכנסיות הפרוטסטנטיות יחדיו מונות כ-800 מיליון מאמינים, המוסדות האורתוקסיים כ-85 מיליון מאמינים יחד, ומספר דומה לכנסייה האנגליקנית (מספר המאמינים המוסלמים בכל הזרמים יחד מוערך בכ-1.6 מיליארד).

 

קונסטנטינוס קיסר. החלטה אחת ששינתה את ההיסטוריה קונסטנטינוס קיסר. החלטה אחת ששינתה את ההיסטוריה צילום: ויקיפדיה, Jean-Christophe BENOIST
אלימות או למות

 

סוגיית האלימות היא דוגמה נהדרת לפער הבלתי נתפס בין התיאוריה הנוצרית להתנהלותה בפועל, והיא קשורה קשר הדוק למה שבין ההלכה ומעשה בעניין העושר. מאז שהפכה הנצרות מדת נרדפת לדתה של רומא (בהחלטת הקיסר קונסטנטינוס בשנת 325 לספירה), הוראת ישו "אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (הבשורה על פי מתי, פרק ה') הופצה בגאווה גדולה על ידי הכנסייה, אשר באותה שעה ממש שלחה את עשרות אלפי מאמיניה למסעות אלימים כנגד אויביה - חלקם אויבים אמיתיים וחלקם פחות.

 

'לחי שנייה' הוא עיקרון יפה בתיאוריה, אבל בכל הכבוד, אמרה לעצמה הכנסייה, מישהו הרי צריך לנהל את העולם הזה. ובדיוק כמו באלימות, כך גם בכסף. עוני הוא נהדר ונשגב וכולנו בעד, רק שלא עכשיו בבקשה, כשמוטלת עלינו אחריות כה גדולה.

 

המטרה של האלימות והכסף היתה זהה לחלוטין - הפצת הבשורה מן הצד האחד, ושימור וחיזוק הכוח של אנשי הכנסייה מן הצד השני. הכנסייה נאבקה על מעמדה מול השליטים ה'חילונים' של אירופה, ומול כל גורם נוצרי שמתיימר לאתגר את המונופול שלה על ענייני הדת, אותו הכניסה הכנסייה אחר כבוד לקטגוריית ה'מינות' (יחידים/קבוצות נוצריות שאינן מקבלות את מרותה של הכנסיה ואת עמדותיה הדתיות).

 

ב-400 השנים האחרונות נופץ המונופול הכנסייתי לרסיסים (ולרגע היתה הכנסייה אף על סף קריסה) אך בסופו של דבר, כידוע לכולנו, כוחה עדיין במותניה, באמצעות הוותיקן ושלוחותיו ברחבי העולם - ובתוקף מעמדה הפוליטי, מיליוני החברים בה, וגם (ולעניין זה התכנסנו) הכסף הגדול מאד שבכיסיה. ואותה סתירה בין הקריאה לצניעות לבין עושרה העצום עדיין עימנו, למרות אופיו הצנוע של האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, שאליו נגיע בפרק השלישי בסדרה.

  

המוסדות והכסף

 

ה"ותיקן" כפי שאנו מכירים אותו היום (הפרק השלישי בסדרה ירחיב בעניין) הוא למעשה שילוב של שני מוסדות. האחד הוא המוסד הדתי, המכונה הכס הקדוש (Holy See), שהוא למעשה הדיוקסיה (מרחב שליטה דתי) של רומא - הדיוקסיה החשובה ביותר בעולם הנוצרי. המוסד השני הוא המוסד המדיני, זוהי 'קריית הוותיקן'. בעוד שהכס הקדוש קיים ופועל במשך מאות שנים, מוסד קריית הוותיקן הוא יצירה מודרנית, שבאה לעולם לפני מעט יותר מ-100 שנה (ראו הפרק השלישי בסדרה). למרות ההבדלים, מובן ששני המוסדות הללו שלובים זה בזה, ומשרתים זה את זה.

 

מוסד נוסף הוא הבנק של הוותיקן שנוסד ב-1942. הבנק הוא שלוחה של קריית הוותיקן, אך הוא משרת למעשה את שני המנגנונים יחדיו, המדיני והדתי, הקרייה והכס. חשוב לומר בהקשר זה שהבנק הוא רק אמצעי לניהול כסף עבור הוותיקן, וכמובן שמרבית הנכסים וההון שבבעלות הוותיקן אינם נוגעים בכלל לעסקי הבנק.

  

 צילום: שאטרסטוק

 

עניינינו בסדרה הוא בעסקי הממון של הכנסייה הקתולית כמכלול, בעבר ובהווה, ולא בסיפור הנקודתי מאד של קריית הוותיקן והבנק שלה - אף שבפרק השלישי בסדרה  אכן תופנה תשומת הלב לעסקיו (המפוקפקים למדי) של הבנק בעשרות השנים האחרונות.

 

בינתיים נסתפק בכמה ממאפייניו הכללים. שמו הרשמי של הבנק הוא 'המכון לעבודות הדת' (The Institute for Works of Religion, Istituto per le Opere di Religion - IOR), אך כמובן שהוא מוכר בעיקר בתואר הישיר והפשוט 'הבנק של הוותיקן'. תפקידיו המוגדרים הם לשמור ולנהל חלק מההון המיועד לפעילות הקריה והמרכז הדתי.

 

מתוקף תפקידו, הבנק של הוותיקן אינו בנק מסחרי, והוא רשאי לפתוח פיקדונות אך ורק לנציגים רשמיים של הכנסייה. את הבנק מנהל 'נשיא' מטעם הוותיקן, והוא מפוקח באופן תיאורטי על ידי חמישה קרדינלים (תואר הכבוד הגבוה ביותר בהירארכיית הכמורה הקתולית), המדווחים על פעילותו ישירות למזכיר המדינה של הוותיקן (תפקיד המקביל במידה מסויימת לראש ממשלה), והוא עצמו מדווח לאפיפיור. בפועל, רמת הפיקוח על הבנק היתה מאד נזילה.

 

אחד ממאפייניו המרכזיים של הבנק הוא מעטה החשאיות שתחתיו הוא מתנהל, שהעניק לו את התואר "הבנק הסודי ביותר בעולם" – ולא כמחמאה. התואר ניתן כסוג של  השוואה לבנקאות השוויצרית, שתחת כנפי עיקרון השמירה על פרטיות הלקוחות הפכה בעבר מקלט לעבריינות פיננסית, התואר הבהיר למעשה, מיהו הלוליין הפיננסי הגדול במערכת.

 

עד שנת 2013 ה-IOR לא פרסם מעולם דו"ח כספי מכל סוג שהוא, וגם אז, כשהגיע הפרסום סוף סוף, הוא התמקד בבנק ולא בכל נכסי הוותיקן כמובן. בשנים האחרונות המגמה משתנה לאט לאט לטובת השקיפות, אך הדרך עדיין ארוכה, כפי שיתואר בהמשך הסדרה.

 

הוול סטריט ג'ורנל פרסם לפני שלושה חודשים הערכה מפורטת למדי של נכסי הבירת הכנסייה הקתולית, על סמך מידע שדלה משורה ארוכה של מסמכים שיצאו בשנים האחרונות מהוותיקן. מדובר בפירוט מרשים למדי, שחייב מן הסתם עבודת נמלים, ולצד ההסתייגות של עורכי העיתון, המדגישים שמדובר בהערכה בלבד, הנתונים מספקים אומדן ראוי לעושרה של הכנסייה.

 

הוותיקן מחזיק באלפי נכסי נדל"ן, למגורים ולמסחר, שרובם הגדול מושכר. שווי הנכסים מוערך במיליארד יורו. שווי אחזקותיו הנזילות, במזומן ובשוקי המניות והאג"ח, עומד גם הוא על כמיליארד יורו. לכך אפשר להוסיף את נכסי האומנות של הוותיקן והאוצרות הארכיאולוגים, שקשה לאמוד את שוויים, אך בהחלט מדובר במאות מיליוני יורו.

 

לקופת הוותיקן מוזרם מדי שנה סכום של 60 מיליון יורו משוכרי נכסי הנדל"ן שלה. ההכנסות ממכירות מוצרים בחנויות הוותיקן (הפטורות ממס) עומדות על סביבת 100 מיליון יורו וממכירת כרטיסים למוזיאון שלו על 40 מיליון יורו. מרכזי הכנסייה העולמיים מזרימים לוותיקן בכל שנה מעט מעל 20 מיליוו יורו, סכום שנתי המוערך ב-40 מיליון יורו מגיע לכנסיה מזרוע ההשקעות הפיננסיות שלה, 50 מיליון יורו נוספים מקבל הוותיקן מהבנק כמעין דיבידנד, וסכום דומה מגיע מקרן הצדקה הרשמית של הוותיקן .

 

קרן הצדקה מתבססת על תרומות של מאמינים, ועקרונית היא מיועדת לפעילות הצדקה של האפיפיורות בלבד. ואולם על פי תקנותיה ניתן להשתמש בכספים של הקרן גם לצרכים תפעוליים של הוותיקן.

 

אלה המספרים, ומאחוריהם יש כמובן סיפור שלם, שחשוב הרבה מעבר לנתונים היבשים, לצורך הבנת היחסים והקשר שבין הכנסייה לשאלת ההון והעושר. לנוכח העובדה שלכנסייה יש היסטוריה מכובדת מאד של כמעט 2,000 שנה, זוהי גם מטבע הדברים התקופה שבה שאלת הכסף עמדה על הפרק, אם במרכז הבמה ואם מאחורי הקלעים. הפרק השני בסדרה יעסוק בסוגיות העושר שעמדו על הפרק בימי הביניים. הפרק השלישי והאחרון מתמקד בכנסייה המודרנית ובמעללי מנגנון הכספים שלה.

 

 

קריית הוותיקן קריית הוותיקן צילום: ויקיפדיה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x